עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים
  
בהתייחסות שלנו אל השכול הפלסטיני, ראוי להפריד בין הצהלולים וחגיגות השמחה בציבור לבין האבל האישי; בסאסא בונים שכונה קיבוצית - שאיננה הרחבה קהילתית, נטולת שיוכים ופרצלציה. בימינו זה "אדם נשך כלב"
  
שכול שלהם, שכול שלנו
  
בסתיו שנת 2002, בשיא תקופת פיגועי ההתאבדות של אינתיפאדת אל-אקצא, כשבארץ וגם בעולם של אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, תהו מה עושים מול אנשים הששים לקפד את חייהם כדי להרוג אחרים, ומול אימהות המלוות את בניהן אל האולפן בו הם נושאים את דרשת ההתאבדות שבטרם יציאה לפעולה בה יפוצצו את עצמם, צד את עיניי תרגום של מכתב למערכת היומון הערבי אל-חיאת היוצא לאור בלונדון. כתב אותו אב ששכל בן אחד בפיגוע התאבדות ושמע כי עומדים לגייס לפיגוע דומה גם את בנו השני.
  
האב, שהופיע תחת שם הקיצור מ.ג', כתב (1.10.02) בין היתר: "..איבדתי לפני ארבעה חודשים את בני הבכור לאחר שחבריו פיתו אותו והיללו בפניו את דרך המוות. הם שכנעו אותו לפוצץ את עצמו באחת מערי ישראל. כשגופו הטהור של בני התפזר לכל עבר, התפזרו גם אחרוני אותות החיים, התקווה והרצון להתקיים. מאותו יום אני משול לרוח רפאים המהלכת על פני הארץ, שלא לדבר על כך שאני, אשתי, ויתר בני ובנותיי הפכנו לעקורים לאחר הריסת הבית בו גרנו. ואולם, הקש ששבר את גב הגמל היה כשנודע לי שחבריו של בני הבכור השהיד, החלו להתקבץ כנחשים סביב בני האחר, שטרם מלאו לו 17 שנה, ולכוונו לדרך אליה כיוונו את אחיו כדי שיפוצץ עצמו גם כן כנקמה על [מות] אחיו ובתואנה שאין לו מה להפסיד...
  
... האם המוות הפך לדרך היחידה [בה ניתן] להשיב את הזכויות ולשחרר את האדמה? אם זהו המצב, מדוע אף אחד מהשיח'ים המתחרים ביניהם על פרסום פסקי הלכה לוחמניים לא שולח את בנו? מדוע לא שולח את בנו אף אחד מהמנהיגים שאינם מסוגלים להתאפק ומביעים אושר ואקסטזה מעל גבי ערוצי הלוויין בכל פעם שצעיר פלסטיני או צעירה פלסטינית יוצא לפוצץ את עצמו?
  
מדוע לא ראינו עד לרגע זה אף אחד מבניהם, או בנותיהם, של אותם אנשים לובש חגורת נפץ והולך להגשים, במעשים ולא בדיבורים, את מה שאבותיהם מטיפים לו יום ולילה? האם ה'ג'יהאד', 'מות הקדושים', והמוות לשווא מצטמצם לשכבה אחת [בעם] ואינו נוגע לשכבה אחרת?.."
  
וכאן מונה האב רשימה של מנהיגים המאיצים בצעירים לבצע פיגועי התאבדות, בעוד את בניהם הם הרחיקו אל מקומות בטוחים, מעבר לים...
 
נזכרתי במכתב הזה למשמע הוויכוח המתלהט סביב ההשוואה בין השכול הפלסטיני לשכול הישראלי, בהקשר של גל הטרור הנוכחי.
  
יצוין, שכנגד המכתב הזה עומדים עשרות ראיונות וכתבות עם הורים המהללים ומשבחים את נכונות ההקרבה של בניהם ומספרים על חייהם הנפלאים בגן עדן. תורה שלמה נבנתה לצורך האדרת המעשים הללו, המפרטת את מה שזכאי לו השהיד במותו, המסבירה שהוא עושה זאת מתוך אהבת החיים.
  
ועדיין, למרות היות המכתב הזה מיעוט שבמיעוט, ייתכן ויש בו כדי להאיר את מה שמסתתר מאחורי הצהלולים ושמחת המוות והסוכריות המחולקות בסוכות האבלים. האם הם אמתיים, או שמדובר ב"נשף מסכות" שנועד לענות על ציפיות החברה להיראות גיבור בעיניה.
  
האם גם בלילה, כשהאם לבדה, היא מתמלאת צהלולים מכך שבנה כבר לא לידה? האם היא לא שואלת את מה שכתב האב במכתב: "אם זה טוב, אז למה לא לכולם"? האם אין בכי על הבן "השהיד"? האם נראטיב היקום המקביל הקיים בגן עדן באמת מכסה על האובדן ביקום הנוכחי?
  
בהקשר לכך יש במכון ממרי קליפ מכמיר לב שבו, באמצע הצהלולים, פורצת האם בבכי על אבדן בנה (http://www.memritv.org/clip/en/371.htm).
  
***
 
בגל הפיגועים הנוכחי תפסו הרשתות החברתיות חלק מתפקידם של המסגדים, ככל שמדובר בגיוס, הטפה ויצירת אקסטזה סביב הפיגועים, מה שעושה את מניעתם לקשה בהרבה. קשה יותר להגיע את היד המכוונת, אם ישנה כזו. רשת חברתית, עיננו הרואות את שקרה במצרים ובתוניסיה, היא ממסד וירטואלי, לעתים חזק כמו הממסד הרשמי.
  
את ההבדל בין השכול הישראלי לפלסטיני יש לחפש בהיבט הציבורי, לא באישי - בהאדרה שעושה החברה הפלסטינית כחלק מן החברה המוסלמית, "להקרבת הנפש" - לא באבל הפרטי שמגיע אחריו. אני נוטה להעריך שהאם הפלסטינית, בתום החובה להציג פני גיבורה לעיני סביבתה, המפצה אותה על אובדן בנה בתארי כבוד ויוקרה, בוכה על מר גורלה כמו האם הישראלית.
  
בישראל וגם במערב יש המתרצים את פיגועי הפלסטינים, שבהם סיכויי המפגע לצאת מהם חי קלושים, בכך שהצעירים מצויים במבוי סתום וכלו כל הקיצים. על כך אמר לי פעם חיים שור, שהיה עורך "על המשמר": בשואה, מצב היהודים היה קשה בהרבה, תחושת כיליון אפפה מכל עבר, אך המחשבה של קיפוד עצמי של החיים לא עלתה. יש הבדל ביחס לקדושת החיים, נראה שלא כן לגבי האבל האישי.
  
לקנא
  
ביום חורף נסענו למרכז המבקרים של "בוזה", מפעל הגלידה של קיבוץ סאסא ושל עלאא סוויטאת מתרשיחא, המצוי בחצר הקיבוץ. למדנו שם שלסחלב - בניגוד למה שידענו, יכולים להיות כמה טעמים וגוונים -- לא רק זה העשוי מקמח תירס, שצבעו לבן. אני בחרתי בסחלב פיסטוק בצבע ירוק...
  
אבל יותר משצד את תשומת ליבנו מרכז המבקרים של "בוזה", לכדה את העין השכונה החדשה הנבנית שם: 44 בתים צמודי קרקע מחופים באבן גלילית, פרוסים על שיפולי צידה המערבי של הגבעה עליה עומד הקיבוץ. שכונה קיבוצית-קיבוצית, שהקיבוץ בנה, שבתיה משתלבים בנוף, לא שכונת הרחבה של מפלצות נובורישיות, כמוהן יש כיום בלא מעט מן הקיבוצים המופרטים.

שכונה חדשה בסאסא. הרחק ממרכז הקיבוץ
  
שתי הערות ובעיה אחת:
  
הערה א:
העובדה שהסיפור על כך שקיבוץ בונה שכונה לחבריו היא NEWS, בבחינת אדם נשך כלב, יכולה ללמד על מהפך הנדל"ן שעברו הקיבוצים בעשורים האחרונים. אני, מול כל השיוכים - הקנייניים והלא קנייניים- והבעלות על הבית, הייתי ממשיך בשמחה עם האופציה של בניה של הקיבוץ לחבריו.
  
הערה ב: לפני כעשרים שנה - בשנת 1997 - הקדשנו, בעובדי בשבועון "הקיבוץ", גיליון שלם לברעם, קיבוץ שיתופי מצליח, שהיה אחרון הנפרדים מן הלינה המשותפת. סאסא, הקיבוץ השכן בעוניו דאז, נחשב לחצר האחורית של ברעם. הוא נכלל ב"קבוצת ה-19" הזכורה לרע, רשימה של קיבוצים שהיו בתחתית של התחתית. קשה לא להתפעל מן המהפך שהקיבוץ הזה עשה, בלי לוותר על עקרונותיו.
  
והבעיה: השכונה נבנתה רחוק מאוד ממרכז הקיבוץ, מה שעשוי לגזור כליה על חדר האוכל, או שיצריך רכבים פרטיים, או צי קלנועיות כדי להגיע אליו. היום דנים בסאסא באפשרות לייעד את הבונוס שמעביר המשק לחברים להשקעה בפתרון תחבורתי שיקרב את דיירי השכונה למרכז.
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
3/3/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו