עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים

כשתהליך ההפרטה משתלט על התודעה, מפריטים גם מה שלא צריך, על חלקת דשא קטנה כמשל; ועל חוויותיו של שוכר חדר בעידן של מחסור בדיור
  
אגדת דשא
  
אחרי עשר שנים של מגורים ועבודה בירושלים, חזרנו - פחות או יותר, לבית בקיבוץ. פחות, כי אני ממשיך לעבוד במכון לחקר תקשורת המזרח התיכון בירושלים. לא חזרתי "מלא".
  
עברנו מראש הנקרה לירושלים בראשית תהליך ההפרטה, חזרנו אל קיבוץ שבו הצריכה והשכר מופרטים, עם שכונה גדולה מאוד שקמה ואוכלסה, ואל בתים ששויכו קניינית. רוצה לומר: נהיינו "בעלי בית".
  
את ההיוודעות אל מצב הצבירה החדש של הקיבוץ, עשיתי מזמן - בביקורים מעת לעת, בקריאת דפי מידע, בשיחות עם חברים. כבר היה ברור שבחיבור בין "בית לדרך" יש יותר בית ופחות דרך. צפוי לגמרי.
  
עכשיו, אחרי שמסע המעבר ל"ארץ החדשה" הושלם, אני עושה מעת לעת ספירת מלאי וירטואלית, כדי לבחון מה יש לי ובעיקר מה חסר לי מבחינת הפרקטיקה של חיי היומיום. המדובר בנושאים שלא קשורים ישירות להפרטה - כמו כסף או רמת חיים, אבל הם מעין תוצרי לוואי שלה, שעושים את ההבדל.
  
***
  
אז ככה: דבר ראשון שחסר לי, זה אנשים. בחורף, כשאנשים פחות מסתובבים בחוץ ובאין חדר אוכל וכשהבריכה סגורה, יכול לעבור סוף שבוע מבלי שאראה איש. כולם סגורים בבתיהם. אין יוצא ואין בא. להפתעתי, גיליתי שאפשר להסתגל לכך. אולי גם המוטיבציה שלי לכך פחתה. הוויה חדשה מעצבת תודעה חדשה (וגם להפך).
  
חסרה מאוד לפחות ארוחה אחת משותפת, שבה כל העולם מגיע לחדר האוכל, גם אם בקצה הדלפק יש קופה וגם אם את האוכל מביא קבלן והוא לא נעשה בעבודה עצמית: פעם בשבוע לראות את כולם, כדי להתעדכן ולעדכן. זה חסר מאוד.
  
הדבר השני שקשה, הוא זה שיש ממנו יותר מדי: הבירוקרטיה. כידוע, "העברת האחריות לחבר", זה לא רק על הפרנסה, על הבישול והכביסה. זה על עוד הרבה דברים. הנה כך, חיי התמלאו טפסים: ביטוחים, ארנונה, פנסיה, קרן השתלמות, ביטוח לאומי, קניית תרופות, ללכת לבנק ועוד מיני מסביב כאלה. אולי יש אנשים שאוהבים כך "לשלוט בחייהם", לי רע מאוד עם הכאב ראש הזה. וגם אם תגידו שכל העולם חי ככה, אני מוצא יתרון גדול בסידור שבו הפרטים הללו נוהלו במרוכז על ידי הקיבוץ. זה היה הרבה יותר יעיל והשאיר זמן פנוי.
  
עד כאן ניחא. אלה חלק מכללי המשחק שיש להתרגל אליהם.
  
עכשיו לנושא שהוא לכאורה אזוטרי, שכונתי לגמרי, אבל מסמל הרבה: מקרה שבו ההפרטה עלתה על גדותיה ולא עצרה באדום, גם בהגיעה למקום שניזקה (לדעתי, כמובן) רב מתועלתה, גם למי שרצה בה.
  
כוונתי לדשא המשותף שהיה בחזית השכונה שלנו - ששה בתים, כמדומני, העומדים זה לצד זה בצורה רוחבית ומשקיפים אל הים. ששה בתים וכר דשא משותף - צר כמו נקניק - שראשיתו בבית הראשון וסופו באחרון..
  
טרם ההפרטה, הדשא הזה שימש מגרש משחקים של הילדים, מקום לעשות בו "על האש", מרחב להיפגש ולהתרוצץ עליו; מקום של "ארבע אחרי הצהריים".
לא עוד. בלהט הפרצלציה - שזה, כנראה, הפר הכי חזק בעולם - נחתך הדשא לחתיכות חתיכות: כל בית והחתיכה שלו. עם הסימון החלה "תופעת הגידור", כמו במאה ה-12 בבריטניה: שלי-שלי, שלך-שלך, אין ביחד. את הדשא המשותף החליפו מסלעות, קטעי דשא סינטטי, מרבצי טוף ואזורי הפרדה, כל משפחה וטעמה. גינתי היא מבצרי.
  
***
  
חוץ מהיות הדשא המשותף הזה זירה למרבץ ולמשחקים, הוא גם אפשר - וזה חשוב - להגיע עם טרקטור קטן עד לפתח הבתים, כשהיה צריך להוביל משא כבד כלשהו. עידן ההפרטה הוא עידן של מקררים גדולים, מכונות כביסה, מטבחים, מייבשים, מה שקרוי "מכשירים ביתיים" ואת אלה אפשר היה להביא פעם עד לפתח הבית. עכשיו, כשהכול חסום ומגודר, הדברים נפרקים הרחק מהבית ומתחילות הסחיבות המייגעות.
  
הדשא המשותף פחות חסר לי כנוסטלגיה, בשביל "ערמה של חברה", הוא חסר מסיבות מאוד פרקטיות. בשביל לא לשבור את הגב בסחיבות.
  
לכאורה, אפשר לטעון שדשא צורך הרבה מים ומתחייבת התחשבנות צפופה בין השכנים, אלא שגם גינות פרטיות צורכות מים והקמתן יקרה פי כמה.
  
ככה זה, כאשר סוס ההפרטה דוהר וסכי העיניים שלו מצמצמים את שדה ראייתו לשביל צר, הוא לא רואה דבר זולת הפרטה-הפרטה-הפרטה. ואם חשבתם שגדר טובה עושה שכנים טובים, כדבר הפתגם, אז צר לי לבשר: הרבה פעמים היא לא.
  
חלקת הדשא הקטנה הזו, כבשת הרש של השיתוף, היא משל עם הרבה נמשלים.
  
דירה להשכיר
  
שכירת חדר בירושלים זימנה לי חוויות מעניינות ופרקי לימוד מרתקים בתחום זה: שמות תמימים של משכירים (בעיקר משכירות) שנועדו להקנות לעסקה אמינות, התבררו כשם כיסוי שמאחוריו מתחבא מאכער שמציע משהו שונה לגמרי ממה שכתוב במודעה. כשגלית זאת ואתה דוחה את הצעתו, הוא מיד מנסה לפצות: "בוא, יש לי בשבילך מקום יותר טוב בסביבה".
  
במקום אחר משרדים שנחתכו לפרוסות דקיקות - כל פרוסה חדר - עם כיורים ושירותים משותפים, כדי לצופף מה שיותר שוכרים. הנה, מתברר, שדווקא הקפיטליזם הגס, גילה את יתרונותיה של המקלחת המשותפת...
  
השיא היה מודעה מזמינה ברחוב מרכזי, שדי קרצה לי. כשהגעתי למקום, התברר שזו חנות מכולת שעשתה הסבה ליחידת דיור. עד כאן, לא נורא. חמש דקות ממחנה יהודה - זה שווה. כמקובל, אני בודק את התנאים ומגיע לשירותים.
  
"ואיפה המקלחת?", שאלתי.
  
"פה למעלה", ענה המשכיר והצביע על צינור שבקצהו יש טוש, המשתרבב אל מעל למושב האסלה.
  
"נו, ואיך מתקלחים", שאלתי?
  
"אין בעיה" הוא אמר (לא אסגיר באיזו עגה כדי לא להיחשד בגזענות), "יושבים על האסלה ומתקלחים.."
  
"מעניין" אמרתי, "אתה מציע שניים במחיר אחד" וחמקתי.
  
חוקי ההיצע והביקוש עאלק.

דירה להשכיר. היפים התנאים בעיניך
  
מתוך הזמן הירוק
 
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
28/2/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו