עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בזכות האיפוק
  
צבא מתלהם, שאינו יודע לשמור על איפוק מבצעי, הוא צבא חלש יותר
  
דברי הרמטכ"ל על חובת האיפוק החלה על כוחות הביטחון, היו מדויקים חשובים ונכונים, למרות שנאמרו באיחור, לטעמי. כבר זמן רב שאני מצפה לאמירה שקולה ברוח זו, ראשית לכל עבור כוחות הביטחון, כדי להבטיח את כושרם ואת יכולתם המבצעית גם בעתיד. ההתנסחות הציורית של הרמטכ"ל: "איני רוצה לראות חיל מרוקן מחסנית על נערה בת 13 המצוידת במספריים", המחישה את הקושי במצב שנקלענו אליו. זו אמירה ברורה של מפקד הצבא, אמירה שאמורה להנחות ולהשפיע על התנהגות המפקדים והחיילים בשטח, ברוחו של המפקד, רוחו הנכונה של צה"ל. זו רוחו של הצבא אותו הכרנו ובו שירתנו (בסדיר ובמילואים) חלק ניכר מחיינו הבוגרים. הצבא שידע לקיים יכולות התקפיות ולהסתער במלוא העוצמה, כאשר הדבר נדרש, ויחד עם זאת ידע לחנך ולטפח נורמות גבוהות של התנהגות. נורמות של איפוק מבצעי ואחריות, תוך שמירה קפדנית, ככל האפשר, על שימוש מידתי בכוח. הצבא שטיפח יתרון איכותי, מבצעי ומוסרי, שאינו מותנה בנורמות של האויב. כך הכרתי וכך הבנתי את צה"ל בשנות השרות הרבות. בשגרה, בפעילות המבצעית השוטפת ובשלוש המלחמות בהן השתתפתי. אינני מנסה לתאר מצג משופר של העבר. אינני מבקש לומר שהיינו כולנו "מעור אחד". היינו כל עם ישראל והיו בינינו חיילים ומפקדים בעלי נורמות ודפוסי התנהגות שונים. המשותף לכולנו היו הפקודות והערכים שהיו מוסכמים על הרוב. והייתה "רוחו של צה"ל", הרוח שאני רוצה להאמין שהיא קיימת גם היום. הרוח שחיזקה אותנו ושבלעדיה יתקשה הצבא למלא את ייעודו.
  
אובדן העשתונות
  
יותר מכל נובע הירי הבלתי מבוקר מאובדן העשתונות. גם לצבא חזק ואיכותי קורה שהוא מאבד את שיווי המשקל ואת יכולת התגובה במצבים שלא היה מוכן אליהם. זה קרה לנו בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור, עד שכוחותינו התאוששו והצליחו לחזור ולהביא לביטוי את העדיפות המבצעית שלנו. זה קרה באופן שונה כאשר פרצה האינתיפאדה הראשונה, "אינתיפאדת האבנים", שמצאה אותנו בלתי מוכנים, וזה קרה לנו לאחרונה כאשר פרצה "אינתיפאדת הסכינים". יצא לי לשרת עם גדוד המילואים שפיקדתי עליו בימים הראשונים של האינתיפאדה הראשונה, בגזרה הרגישה של שכם. ראיתי מקרוב את ההפתעה, את התגובות המבולבלות וחסרות התכלית בכל הרמות בתחילה, ואת ההתאוששות והחזרה ליכולת ללמוד, לתכנן ולהגיב באופן המתאים למצב בשטח. אני מודע לקושי בו מעמידה אותנו "אינתיפאדת הסכינים" המשתוללת כבר חודשים אחדים. הקושי להתמודד מול יחידים הפועלים ברוב המקרים באופן ספונטאני. יחידים שמטרתם לפגוע ולהרוג חיילים ואזרחים בכל מקום, ללא תכנית כוללת וללא תכלית ברורה, מעבר לשחרור התסכולים והכעסים.
  
הפגיעה בעוצמתו של צה"ל
  
זו מציאות בלתי צפויה בהגדרה. מציאות המותחת את העצבים ויוצרת חרדות מובנות "מהבלתי צפוי". חרדות המלוות את החיילים והחיילות כאשר הם בתפקיד ואת האזרחים ברחוב, בבית ובכל מקום. ולמרות הכל חשוב לדעת ולזכור כי צבא מתלהם, שאינו יודע לשמור על איפוק מבצעי, הוא צבא חלש יותר. הוא צבא שיתקשה לנצח. חייל המרוקן מחסנית על נערה בת 13 הוא ראשית לכל חייל חסר ביטחון. הוא יתקשה לנצור את האש ברגעי המתח של ההמתנה במארב, בתנועה החרישית אל היעד, בהתמקדות במטרה ובהשתלבות בקרב בו משתתפים כוחות רבים. חיילים המתקשים לפעול באופן זהיר, מדויק ואחראי, על פי הפקודות, ספק אם יצליחו במשימות שהם מופקדים עליהן. בכל משימה מכל סוג שהוא. בין שהמדובר בשמירת הסדר הציבורי, באבטחת הציבור מפיגועים, בשמירה במעברים, או בקרב מול כוח צבאי סדיר. על כל אלה ומתוך דאגה עמוקה ליכולתו ולרוחו של צה"ל, אני מצטרף לרבים שבירכו ותמכו ברמטכ"ל, על דבריו האמיצים והנכונים.
  
***
  
מעבר לכך הגיע הזמן להבין שלמציאות שנוצרה אין פתרון צבאי. עכשיו תורם של המנהיגים להוביל ולהתקדם לפתרון מדיני. פתרון שלא יביא לרגיעה מידית, בהינף יד או קולמוס, אך יהיה בידו להעלות אותנו על הדרך שתוביל לחיים משותפים בחבל ארץ זה.
  
נכתב בתאריך
25/2/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו