עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

טעם הכישלון
  
למראה האגואיזם המשתלט עלינו, נזכרתי בסרט זורבה היווני, שם ההמון מצפה למותה של בובולינה, כדי להסתער על רכושה
 
האזנתי לקולות שעלו משיחת הקיבוץ והבנתי שנכשלנו. רצינו ליצור חברה בה יתקיים איזון ערכי בין הרצון לרווחה אישית לחבר הקיבוץ לבין אחריות אישית גם לטובתם של האנשים החיים אתנו ולידנו ונכשלנו. הפרט הדואג לעצמו ולמקורביו גבר בנוק אאוט על החבר הדואג גם לחבריו ולחברתו. האיזון הופר, האגואיזם הרים את ראשו בעוד הסולידריות בין החבר לחבריו כפפה ראשה וקולה בקושי נשמע.
  
קולם של הרוצים הרבה יותר לעצמם, שחלקם שכחו את הזמנים בהם נזקקו גם הם לסיוע בתחומים שונים ומתעלמים מהעובדה שהקולקטיב הקיבוצי סייע להם במצוקתם, כאשר מי מבני משפחתם נזקק לסיוע רפואי יקר או לחילופין כאשר אפשר להם הקיבוץ ללמוד ולהתקדם מבחינה מקצועית ואישית. אבל עכשיו הם רוצים לעצמם מנה גדושה יותר של משאבים שיאפשרו להם להעלות את רמת חייהם, שלהם ושל משפחתם הקרובה. הם יודעים, המשאבים העומדים לרשות הקיבוץ מוגבלים, כאשר ייקחו לעצמם חלקים גדולים מהם, לחלק אחר של חברי הקיבוץ יישאר הרבה פחות, אם בכלל.
  
גם הידיעה שמס הכנסה משנה את שיטת המיסוי לקיבוצים, משיתופית לדיפרנציאלית, עובדה שתחייב את הקיבוץ לשלם למס הכנסה סכומים גבוהים הרבה יותר, אינה משנה את עמדתם. הם ממשיכים לרצות לעצמם יותר. לדידם אפשר להקטין את הסיוע לחינוך, לבריאות, לסיעוד ולתרבות. כי לסיוע בתחומים אלה זקוקים חברים אחרים, לא הם ולא קרוביהם.
  
"זה היה בקיבוץ השיתופי" נוהגים חלק מהם לומר כאשר עולה הצעה ברוח של ערבות הדדית ודאגה שוויונית לכלל. כאילו המגמה של טיפוח האחריות לקיבוץ כחברה, ובו זמנית לחברים כבני אדם שווי ערך האחד למשנהו, הם רעיונות מיושנים שאבד עליהם הכלח, שהלגלוג יפה להם.
  
משום מה נזכרתי בסרט זורבה היווני ובדמותה של בובולינה הזקנה, שכאשר הלכה לעולמה באו רבים מבני הכפר לביתה כדי לחטט בחפציה במטרה לקחת לעצמם חפצים מאלה שהותירה לאחר לכתה. מותו של חלום הוא חוויה קשה לחולמים שנשארו בחיים. הבובוליניזם שמתרחש בצורה מקורית בחצר הקיבוץ מרים את ראשו, כובש לעצמו תחום אחרי תחום. המאבק נגדו קשה היות והוא מתנהל בעולמו הפנימי של כול אחד מאתנו. המתנגדים לכיוון הזרימה שהשתלט על החצר הקיבוצית בימינו אלה הולכים ונחלשים, מתכנסים לתוך עצמם וגוזרים על עצמם שתיקה. השטחים שנכבשים מידי הבובולינות הולכים וגדלים. רבים מרגישים שאין כול סיכוי להדוף את האגואיזם האנושי הגס המתנגן בעולמם הפנימי של רבים מחברי הקיבוץ, אל מחוץ למגרש הקיבוצי.
  
רצינו אחרת, אומרים הם לעצמם אבל לא נסתייע בידנו. נכשלנו. מותר להם עדיין, למאמינים של אתמול ולמאוכזבים של היום, לילל מול הרוח, לנבוח להנאתם וללחוש את חוסר שביעות רצונם לאוזניהם של שותפיהם לדעה ולהרגשה, ולהשלים. בעיקר להשלים. ואולי יבואו גם ימים אחרים בעתיד ונחדש את ימינו כקדם? כך חושבים לעצמם בסתר ליבם האופטימיסטים הכרוניים. ואולי?
 
נכתב בתאריך
21/2/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו