עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

חלומות נצחיים וחלומות שבורים
  
האם יהיה בנו הכוח לבנות מחדש חלום שיספק לנו השראה כדי להמשיך ולהאמין ביצירת חברה מתוקנת יותר? ספק רב
  
לחרדים יש חלום נצחי הנותן תקווה. חלום המגולם באמונה בבואו של המשיח. זה שיצלצל ולאחר מכן יגיע ואז יפתרו כול הבעיות שלנו. כולנו נחיה בעושר ובאושר, השלום ישרור בכול אתר ואתר, הזאב יגור עם כבש. אנחנו ובנינו לא נלך לצבא. לא נהרוג ולא ניהרג, המתים ישובו אלינו בהמוניהם והכול יהיה סבבה.
  
האמונה בבואו של המשיח בעתיד לבוא מרגיעה ומצד שני מאיימת. לצד התקווה ניצב האיום. והרי ההיסטוריה מוכיחה שאחת לכמה מאות שנים מתפרצת האמונה המשיחית ומקיפה המוני מאמינים הפועלים על ההיסטוריה בהשראת האמונה המשיחית. כך היה בתקופת בית שני וכך היה בתקופת שבתאי צבי. התפרצות האמונה המשיחית המקיפה המוני מאמינים גורמת בסופו של התהליך לחורבן, ליציאה לגלות או לחילופין להמרת דת בקנה מידה גדול.
  
מכאן שאת מחירה של התפרצות אמונה משיחית משלמים המוני בני אדם כפרטים והיהדות כקולקטיב. והשאלה נשאלת, האם בימים אלה אנחנו עוברים במדינת ישראל התקף של רוח משיחית שאת תוצאותיה העצובות ניתן כבר לחזות? שאלה טובה ותשובה מעוררת חרדה.
  
גם לנו, החילוניים, היה פעם חלום שהאמנו שהוא בר השגה בימינו אלה. הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, עליה המונית של יהודים מכול קצוות תבל, עיצוב חברה צודקת כדי שתהווה אור לנו ולגויים כולם, הקמת קיבוצים שאמורים להיות דגם חי ופועל של החברה העתידית הראויה.
  
מסתבר שהחלום של החרדים הוא נצחי ולא ניתן לביטול. כי הרי אף אם יתמהמה בו יבוא. איננו יודעים מהם הסימנים המקדימים שיאותתו לנו שהגיע הזמן, אם וכאשר יגיע. תמיד ניתן לפרש את רצונו של אלוהים ולקוות שאכן במהרה בימינו יגיע זמן הגאולה.
  
החלום שלנו, החילוניים, הוא מדיד והגשמתו מלאת מכשולים ארציים.
  
ולכן אין כול סיכוי להגשימו באופן מלא אלא באופן חלקי בלבד. וחלקיות אינה יכולה מעצם מהותה להוות מקור לסיפוק מלא של תחושת "הגענו". נגזר עלינו שהחלום יהיה בבחינת מטרה נשאפת בעוד המציאות בה הוא אמור להתגשם מנסה להתקרב אליו, לגעת בו ולעולם לא להשיגו במלואו.
  
רוב מכריע של היהודים החילוניים יודעים עובדה זאת. ולכן אינם מצפים להגשמת חלומותיהם בשלמותם. החלומות שלנו נמדדים על פי כיוון הזרימה של האירועים ועל פי התקרבותם לעבר הגשמתם.
  
קיומם של חלומות המהווים עוגן ומטרה נשאפת הוא חיוני כדי להגשים, לפחות באופן חלקי, את הרעיונות בהם מאמינים אלה שאינם סומכים על תיקון עולם שיבוא אלינו לאחר בואו של משיח צדקנו אם וכאשר יחליט לבוא.
  
בימים אלה החלום החילוני התאדה כמעט לחלוטין. החברה הישראלית הפכה מרובת פערים, השלום עם הפלסטינים נראה רחוק מאי פעם, הגזענות מרימה את ראשה המכוער, וחלום יצירת חברת מופת, כאן בארץ חמדת אבות, נראה כמו בדיחה עצובה וארכאית. רבים מאתנו התייאשו מהסיכוי להגשים את החלומות שלהם, ושוקעים בפאסיביות חסרת תוחלת. הרעיון הקיבוצי שהתקרב בעבר להגשמה חלקית של הרעיונות שעמדו בבסיס קיומו, נגרר אחרי המציאות הישראלית המכוערת והופך יותר ויותר חלק בלתי נפרד ממנה.
  
מדי פעם, לעתים הולכים ומתרחקים, מוזכר החלום שהוביל את מייסדי המדינה, כמו את מייסדי הקיבוץ, לעצב את הבסיס להגשמת החלום שהיה אז משותף לרבים, אלה שבנו את הארץ ובנו גם את הקיבוצים. לא עוד. השמיים התרוקנו ונשארו רק שיירים הבאים לידי ביטוי באמצעות מילים ריקות, תקוות מנופצות וייאוש גדול. הרוח נסוגה מפני החומר עד שכמעט נעלמה בתוך בליל המציאות בתוכו אנחנו חיים בימינו אלה.
  
האם יהיה בנו הכוח לבנות מחדש חלום שיספק לנו השראה כדי להמשיך ולהאמין ביצירת חברה מתוקנת יותר, צודקת יותר, שוויונית יותר, חברה המאפשרת ליצור כאן בארץ המיוסרת הזאת מציאות של חברת מופת החיה בשלום עם שכנותיה? ספק רב. השבר גדול מדי, כוחנו דל מדי, וכוח ההרס הגלום בחברה הישראלית חזק יותר מאשר היכולת והרצון לבנות ולתקן את מה שהצלחנו לקלקל במהלך עשרות השנים האחרונות.
  
אז לאן הולכים מכאן? המחשבה הרציונלית לא נותנת לנו תקוות רבות לחדש ולהגשים את החלום לאורו נוסדה מדינת ישראל והוקמו גם הקיבוצים. הציניקנים שבינינו לוחשים האחד לשני שאם וכאשר יתממש חלומם של המאמינים בבואו של המשיח, אולי ימצא לנו פתרון אופטימי יותר.
  
נכתב בתאריך
15/2/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו