עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים

על שביל הכסף המוביל עיתונים אל שקיעתם - "ידיעות הקיבוץ" כמשל; על שביל של שליחות שדהה - לזכרו של עמוס גל; ועל זיקה שמפחיד עולם, שבכל דבר בו יש זיקה למשהו
  
דלות הרוח
  
מתישהו, ב-1992 כמדוני, כשערכתי את שבועון "קיבוץ" (היום "ידיעות הקיבוץ"), מסר לי עודד ליפשיץ מ"הדף הירוק" כתבת תחקיר כלשהי על בנק הפועלים שצבי טימור עורך "על המשמר" ועורך העל של הדף הירוק דאז - לא רצה לפרסם. הכתבה עסקה בביקורת על הבנק. אחרי התייעצות עם חברים במערכת, החלטתי לפרסם.
בדוברות של הבנק ידעו על הכתבה וכך גם על "מסעה" מ"הדף הירוק" אל מערכת "קיבוץ". מה שקרוי "מידע ממקורות פנים". עובדה, זמן קצר לאחר שהדיסק נמסר לידי, הגיע טלפון בהול מחבר מערכת דבר בזו הלשון:
- "קיבלת כתבה על בנק הפועלים?"
- "כן", אמרתי
- "שמע, אתה לא יכול לפרסם את זה, אנחנו בדיוק לפני קבלת הלוואה לקניית נייר. נגמר המלאי.."
  
לא שלא ידעתי, אבל גם המקרה זה לימד אותי כמה חשוב לעיתון מרווח נשימה כלכלי כדי שיהיה חופשי לדווח לפי שיקוליו המערכתיים..
מכיוון שלעיתון "דבר" לא הייתה אחריות מערכתית על "קיבוץ", הכתבה פורסמה, אבל בסייג אחד: תגובת הבנק תודפס כלשונה מילה במילה (והיא הייתה ארוכה מאוד...).
  
***
  
המקרה הזה, ככל שמדובר בחופש הביטוי, היה יוצא דופן בתקופה שבה העיתונות הקיבוצית נהנתה מחירות די רבה. שבועון "קיבוץ" הופק בבית דבר, אך לא היה תלוי בו מערכתית. המועקה העיקרית נגעה לעוניו של העיתון, שבאה לביטוי בקטטה תורנית על מספר עמודיו, אבל הרוח הייתה חופשית.
  
המעבר לרשת "ידיעות" - ב-1995- אחרי עשר שנים בדבר שהחל לגסוס - היה קפיצת מדרגה מבחינת טכנולוגיה, גרפיקה ומערכת הפצה, אך עם זאת, רוח הביזנס החלה להשתלט ועמה הזיקות למפרסמים.. משהתברר כי שוק המודעות הקיבוצי איננו גדול כמצופה, הועברה המערכת מהמשרדים הנוחים בתל-אביב למקום מכווץ באזור התעשייה ברעננה. משזה לא הספיק, באה התביעה לגבות דמי מנוי. וכך, נמסר לקיבוצים מעכשיו לעכשיו שכל גיליון עולה מעתה 50 ₪ לשנה (כמדומני).
  
הקיבוצים המופרטים, שמספרם הלך וגדל, גלגלו את המחיר אל החבר ומספר המינויים פחת, באחת, בשליש. החל סחרור שלילי. פחות קוראים - פחות מודעות - פחות כסף.
  
תאמרו: בסדר, אם חבר לא מוכן לשלם שקל בשביל עיתון, אז כנראה העיתון לא שווה לו. מצד אחד, יש בזה משהו; מצד שני, עיתון של תנועה שמתיימרת להיות גם רעיונית, איננו רק מוצר מסחרי; מטרתו להוות זירת הידברות, להפרות מחשבה לשמש במה לחילופי מידע, להשפיע פוליטית.
  
***
  
הלוואי ואתבדה, אך מקנן אצלי חשש שגל הקיצוצים הנוכחי שעובר ידיעות הקיבוץ, התפטרות ופיטורי כתבים ועורכים, מבשר את סופו של העיתון הזה, גם אם יקבל, לזמן מה, עוד מנת חמצן, כזו או אחרת.
  
סיכוייו פוחתים, כנראה, גם משום ש"ישראל היום", המחולק חינם בקיבוצים, גורם לחברים להעדיפו על-פני ידיעות אחרונות, שאליו מצורף ידיעות הקיבוץ.
  
ידיעות הקיבוץ עלול לחבור לעוד כמה מוסדות וכתבי עת שסגרו את שעריהם בזמן המשבר, כשלא היה כסף, אך לאיש כבר לא היה עניין לפתוח אותם מחדש, כשכבר לא היה משבר וכן היה כסף. למה?? כי הכסף הזה, הוא כבר כסף "אחר", מופרט.
  
קצת מוזר שהשקיעה הזאת של העיתונות התנועתית מתרחשת על רקע עיתונות אזורית חינמית לגמרי, שמוסיפה להיות יציבה, מה שמלמד שיש כאן עניין של סדר עדיפויות ונכון, גם אגו של ראשי מועצות שרוצים את ה"בייבי" החצי-אישי הזה לידם.
  
***
  
מזכ"ל התנועה, ניר מאיר, מרבה לדון בהטמעת רעיון הקואופרציה בתנועה הקיבוצית. ברמת הרעיונות וההצהרות נעשה הרבה, אבל כדי "להוריד את זה לשטח" - בהנחה שהשטח רוצה בזה - צריך מהלכים כלכליים, דיונים, הדרכה, עיצוב תודעה. את זה אי אפשר לעשות בלי תקשורת משמעותית שתגשר בין דן לאילות. ואם רוצים קואופרציה לא רק כקישוט, אלא ככוח משפיע ומחולל שינויים גם בזירה הלאומית, זה מצריך תקציב.
  
הנה כך חזרנו לאמת הישנה: תקציב פירושו מיסים - לקואופרציה, לתקשורת, חינוך, לתרבות ל"חזרה לחיים".. קואופרציה פירושה הרבה עזרה (אם לא ערבות) הדדית שבאה ממיסים לא נמוכים.
  
דלות מס, היא גם דלות המעשה המשותף.
  
שליח תמים דרך
  
סליחה שאני ב"מוד" של עצב, אבל בשבוע שעבר, בגיל 85, הלך לעולמו עמוס גל מיפעת.
  
לחברים מעידן התק"ם והתק"צ, השם הזה אולי אומר מעט. למי שהיו כאן בעידן איחוד הקבוצות והקיבוצים - שנות השבעים של המאה הקודמת - הוא אומר יותר.
עמוס היה שליח בימים שלא נדבק למילה הזאת קורטוב של ציניות. שליח בשביל הציבור. שום עניין אישי. זאת שליחות שאין דירקטוריונים לצידה, כנסת, ג'וב ממלכתי, או ראשות מועצה באחריתה, לא שליחות שמניבה לבעליה פנסיה נוחה בעידן ההפרטה.
  
עמוס הלך למושבי עולים, לקיבוצים צעירים, לתנועות הנוער, הוא הלך אל האנשים. מישהו טען פעם שהסיבה לעיניו הצרות, היא התכווצותן מרוב שהיה מחייך.
עמוס היה מלא תקווה וכגודל התקווה, כך גודל השבר כשחש שהמפעל שרצה בו קרס.
  
במלאת ליפעת ששים, כשנתיים לפני לכתו, בהיותו בבית הורים, כתב מעין סיכום אישי: "...הביוגרפיה שלי מדגימה, לדעתי, את הרוח שהיתה כל כך אופיינית ליפעת: יצאתי עם אורה רעייתי ועם זהרה, בתנו בת השנה, להדרכה במושב העולים אשתאול בפרוזדור ירושלים. אחרי שנה כמדריך חברתי, מוניתי לאחראי על ההדרכה בכל יישובי הפרוזדור.
  
עם שובנו ליפעת קיבלתי על עצמי נטיעת הפרדס ... נטענו בהתלהבות את עצי ההדר והשקענו מאמץ יומיומי של שנים בגידולם וטיפוחם ... באביב 1967 יצאתי עם המשפחה שוב לשליחות - הפעם לתנועת "הבונים" לארה"ב ... אחרי המלחמה, עסקתי בגיוס מתנדבים צעירים והפנייתם לקיבוצים ... בהמשך נבחרתי למזכיר יפעת. בתפקידי ראיתי תמיד לנגד עיניי את האדם במצוקותיו ובסבלו והשתדלתי לתת מענה לכל חבר ...
  
[אחרי ריכוז הבניין] גויסתי לשליחות תנועתית כמרכז אגף כוח אדם. הייתי אחראי על הקמת קיבוצים וליווי קיבוצים צעירים. עבדנו ללא לאות לילות כימים ... זאת הייתה פעילות שכבשה את ליבי ... הרגשתי שליח נאמן של יפעת ... כשחזרתי ליפעת, נבחרתי למזכיר פעם נוספת.... חיי היו שלובים בחיי יפעת בכל 60 שנותיה. מילאתי בשם יפעת וחבריה משימות שליחות בארץ ומחוצה-לה, שמילאו את חיי ....
  
יפעת של היום רחוקה מרחק רב מימי הראשית. אינני בטוח שרבים היום מרגישים צורך להתגייס ולהתנדב ... אינני בטוח שיפעת כיישוב רואה את עצמה חלק ממערכת ערכים ויעדים שהם מעבר לה. אבדן המחויבות וההתגייסות מכאיב לי, אך אני יודע שמה שחשוב באמת איננו להגיע למחוז החפץ, אלא להמשיך לחתור לקראתו בדרך אשר קץ אין לה...
  
אני חש על בשרי [את המגבלות] יום-יום. אבל את החברה כולה המגבלות האלה אינן כובלות: אם יהיו בה אנשים שירצו בכך, הם יכולים להנהיג את יפעת לאור ערכי הטוב והצדק שאליהם שאפו מקימיה, ולעשות זאת ברגישות אנושית, בחברוּת ובאמונה...".
  
"נקראתי", "נשלחתי", "גויסתי". מי מדבר כך היום?

עמוס גל. כל החיים שליח
  
זיקה מזיקה
  
מספרים לנו על עולם גלובלי שבו הכל נמצא בזיקה להכל. שיש זיקה בין משק כנפי הפרפר בפיליפינים לרעידת אדמה בצ'ילי. ופתאום מה שמפחיד כל את העולם הזה הוא וירוס קטן ששמו זיקה.
  
מתוך הזמן הירוק
 
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
11/2/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו