עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

משרד החוץ יצא בחוץ

לפתחה של ישראל ניצבים הזדמנויות ואיומים בתחום יחסי החוץ, אך משרד החוץ, שנמצא בשליטת נתניהו, משותק
  
בנימין נתניהו כמו גולדה מאיר 1973 (ה"מחדלטורית" הגדולה לפי דו"ח ועדת אגרנט), איננו מנהל מדיניות חוץ, אלא מקפיד על שימור הסטטוס-קוו: קיפאון מדיני וניהול הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ונגזרותיו האזוריות, האירופאיות והגלובליות, על אש קטנה.
  
בראש המשרד עומד ראש הממשלה נתניהו שאין לו זמן לעסוק בנושאי המשרד. סגנית השר היא ציפי חוטובלי חובבת העלייה המתריסה להר הבית ובעלת עמדות מדיניות שהעולם דוחה.
  
אמנם נישאה הצהרת בר אילן אודות "שתי המדינות", אך הדרך היא דרך הקיפאון שיכול להוביל למדינה דו-לאומית, או לפיצוץ ולדה-לגיטימציה של ישראל, כולל חרם בסגנון דומה לזה שהיה על דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. דהיינו, "יום כיפורים" של דה-לגיטימציה. גם בארה"ב נשחק מעמדה של ישראל. ואקום מדיני משתק הוא מתכון למשברים קשים.
  
בנימין נתניהו הגדיל לעשות, אף מעבר למעשי גולדה מאיר, והותיר את משרד החוץ ללא שר, בזמן שהמשרד עובר שינויים המשבשים את יכולתו לתפקד. כיום ישנה כוונה לסגור נציגויות, חלקן אינן מאויש, הסגל הדיפלומטי במצב שפוף. לברזיל החשובה מייעד נתניהו את דני דיין כשגריר אך נשיאתה מסרבת לקבלו בשל היותו מתנחל. באיטליה מינה נתניהו את פיאמה נירינשטיין, צירת הפרלמנט האיטלקי לשעבר מטעם מפלגת סילביו ברלוסקוני, כשגרירה. זאת התנהלות דיפלומטית בעייתית המעוררת התנגדות בקהילה היהודית באיטליה, בשל יצירת דימוי בעייתי של "נאמנות כפולה".
  
***
  
יצחק הרצוג, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד מתבטאים בנושא פירוק סמכויות ואחריות משרד החוץ ופיזורן בין 8-6 משרדי ממשלה, כחלק מהרצון לגמדו ולהחלישו. תהליך דומה מוביל נתניהו ברשות השידור ("חיסול"), וברשות הדואר ("הרס-יוצר").
  
כדי להתמודד עם מצב זה הוקמה בכנסת שדולה לחיזוק מערך החוץ הישראלי, בראשות ד"ר נחמן שי, בהשתתפות ח"כ ציפי לבני, ח"כ מיכאל אור, שהיה שגרירנו בארה"ב ואחרים. הם משתפים פעולה עם עמותת "מתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית", בראשות ד"ר נמרוד גורן ועם פרופ' יוסי שֶיין, ראש בית הספר לממשל ומדיניות באוניברסיטת תל-אביב ואחרים.
  
במשרד החוץ קיים מרכז מחקר, אשר השפעתו כיום אינה רבה על עיצוב מדיניות החוץ של ישראל. במקום זאת מתייעץ נתניהו עם המועצה לביטחון לאומי, אשר האוריינטציה שלה אינה מדינית אלא ביטחונית.
  
גם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת עוסקת ברוב המכריע של פעילותה בנושאי ביטחון, כשחלק זעיר מדיוניה מוקדש למדיניות החוץ ויש לשאול האם לא הגיע הזמן להפריד את הוועדה לשתי ועדות - לחוץ ולביטחון, כדי שתהיה גורם הדן ברצינות ולעומק במדיניות החוץ של ישראל.
  
עיקר דיוני ועדת מדיניות החוץ של ישראל מתקיימים בוועדת המשנה למדיניות חוץ, הסברה ומאבק מדיני, שרוב דיוניה חסויים.
  
נוהל מדיניות החוץ של ישראל שמוביל נתניהו אישית יצר דומיננטיות למאבק חסר התוחלת בהסכם הבינ"ל עם איראן בנושא הגרעין, תוך הרעה גדולה של היחסים עם ארה"ב ותשלום מחירים רב-ממדיים לא סבירים.
  
גם כיום נראה שמדיניות החוץ ההפכפכה של נתניהו צובילה לאופציה גרועה של העדפת הציר האזורי הריאקציוני בראשות ארדואן-סלמן (סעודיה) וקטר על הציר שמוביל פוטין (שלו זכויות להפקת הגז הסורי-עלאווי), הכולל את מצרים, קפריסין, יוון וירדן. המכנה המשותף של ציר זה, הרוצה בישראל כשותפה, הוא אסטרטגיית ביטחון אזורי בהפקת הגז הטבעי והנפט במים הכלכליים באזור. בין ישראל וקפריסין קיים גבול מוסכם של מים כלכליים וכך צריך להיעשות גם עם מצרים.
  
***
  
לישראל קשה להמעיט בחשיבות העצומה של יחסיה עם קפריסין, שבזכותה היא "מדינה גובלת" באיחוד האירופי. בזכות הקשר הזה יכלה ישראל לחרם הערבי בזמנו. גם היחסים עם יוון, שהיא מדינת האם בתרבותה של קפריסין, חשובים.
  
לקפריסין תפקיד חשוב בשבירת כל מצור וחרם ימי ואווירי עתידי על ישראל ולחילופין שיתוף נמלי הים והאוויר של ישראל, עקב פוטנציאל מתקפות טילים עתידיות. קיימים שיתופי פעולה עם קפריסין גם בנושאי ביטחון בינלאומי (בקפריסין בסיסים בריטיים חשובים). לקפריסין גם מורשת חשובה של חברות בחבר העמים הבריטי ובארגון המדינות הבלתי מזדהות.
  
ישראל, יוון וקפריסין ההלנית-יוונית ומצרים הן ציוויליזציות עתיקות עם פוטנציאל לברית הציוויליזציות העתיקות במזרח הים התיכון. זהו מנוף אדיר לתיירות אזורית במזרח הים התיכון ולסיורים. ולדימיר פוטין שינה את יחסי הכוחות במזרח התיכון באופן מהותי ובנימין נתניהו יודע זאת.
  
עדיף ללכת עם הציר הרוסי, כי לרוסים כוחות ואמצעי לחימה אדירים המוצבים בסוריה. זה משנה מהותית את מאזן הכוחות במזרח התיכון. עם פוטין לא כדאי לשחק במשחקי התגרוּת, באמצעות פלירט מתריס עם ארדואן. פוטין אינו ברק אובמה שבו ניתן היה להתגרות ללא כל הצדקה והיגיון מדיני.
  
מכל הסיבות שצוינו, למדינת ישראל נחוצה מנהיגות פוליטית רציונלית, פרגמטית, מתונה ושקולה במשרד החוץ, שתעצב מדיניות חוץ הנגזרת מביטחונה הלאומי.
אני מאחל למדינת ישראל תואם משה שרת חדש בראשות משרד החוץ.
  
נכתב בתאריך
25/1/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו