עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות
  
זר בארצי ותועה בסמטאותיה
חזרתי ממקום מסוים. "הכי פשוט זה דרך נצרת", המליץ לי חבר. אילו ידע לאיזה מבוך קולעת אותי ההכוונה שלו... מחשיך מוקדם. כמו גוף שמתחבר לראש בלי צוואר- כך גם אחר הצהריים החורפי מתחבר עם הערב. אין כמעט דמדומים. אין בין-ערביים. החושך, כווילון שהופשל מעלה, כמו שרוולים, יורד באחת. וכך, באחר צהריו המאוחרים של יום חול דצמברי, מצאתי עצמי תועה בסמטאותיה הצרות והלולייניות, עקלתוניות כמו הארסי שבנחשים, בנצרת. חיפשתי כביש שיוביל אותי לעפולה, והתבלבלתי. אתה נמצא בישראל, לחש לי לבי אות ארגעה. גם אם החשכה תקדים את מציאת הכיוון אתה תמצא מוצא. יהיה מי שיסייע לך להיחלץ, רקחתי לעצמי גלולת-ארגעה ובלעתי אותה. זה מכבר החלו לנבוט ניצני החושך, מאיימים לפרוח. עצרתי לשאול אי מי. הסבירו לי, בליווי תנועות סיבוביות של ידיים ואצבעות. כל הסבר שיש בו משפט כמו "אחרי הכיכר הראשונה תפנה שמאלה ותכף ימינה" לא מקל עליי אלא מסבך אותי, קולע אותי עמוק יותר בתוך מבוך. שמות של רחובות ארוכים ושמות, ארוכים אף יותר, של שכונות, שמות שלא שמעתי עליהם מעודי, עוררו בי את יללות תן, אשר החושך טחן אותן דק-מן-הדק, מפורר להדים ובולע אותן. מה אעשה? לאן נוסעים? איך נחלצים. ה- WAZE שבת או שבק או סתם לא התחבר. קריאת מואזין. רק זה היה חסר לי, כאילו לא די לי בשאגת אריות ששואגים בי פחדיי. טיפה לפני החושך, רק השד ואלוהים (אתם מאמינים?) יודעים איך, מצאתי את הדרך...תודה לאל (או למי מלבדו). הנני כאן. בבית.
נ.ב. זו נצרת. עיר בישראל. מדוע חרדתי בה כאילו נקלעתי בטעות לקלקיליה?
  
תורנות
בקיבוץ השיתופי היו התורנויות חלק בלתי נפרד מהחובות שהוטלו על חבריו. בקיבוץ המופרט מוצע עליהן תשלום. אולי לא תמיד, לא בהכרח, יש קופצים על כל תורנות, אבל תמיד, סביר להניח, יימצאו מי שהולכים אליהן גם אם לא בקפיצה- בהליכה, על אופניים או אף ברכבם. כמו לכל דבר- מוצר או שירות- גם לתורנות יש מחיר שוק (קיבוצי). השווי שלו מעיד על התורנויות, רובן ככולן, ובעיקר מאפיין אותן אם לא כעבודות שחורות לכל הפחות עבודות בלתי צבעוניות...
  
סמיר
כשסביבנו ים של שנאה, סמיר ואני נפגשים על אי או אולי על טיפה של אחווה וידידות, מאחלים זה לזה את כל הטוב והיפה בעולם, תלושים לכאורה מכל הקשר לאומי (קל וחומר לאומני) לא מבקשים אלא את שטבעי וראוי להיות מבוקש: שקט ושלווה, חשים ויודעים כי אף שאין טבעי יותר מאשר קשר לבבי, חם וידידותי, בין שני אנשים, הקשר הזה כלל ועיקר אינו מובן כיום.
  
"כל אחד כפי יכולתו" באור ההפרטה
באופן פרדוקסאלי- או אידיאלי - ההפרטה משקפת מצב שבו, בעיקרון וגם הלכה למעשה מתברר כי אכן - כל אחד כפי יכולתו. האם זו אותה יכולת אישית שבאה לידי ביטוי בקיבוץ השיתופי, המסורתי, או שזו יכולת חדשה, אחרת, שהיא המיצוי המרבי והמיטבי של הפוטנציאל שהיה גלום, חבוי, באנשים, כאשר לא היתה להם סיבה או מניע או שניהם להביאו לידי ביטוי ולממשו במלואו?
  
פינת הילדים
כשאיש השלג נמס לו לאט
הוא אמר לה - זו בדיוק את.
והיא השיבה: זו לא אני הנמסה
וזו גם לא אני שאת האיש ממיסה.
כך או כך - איש השלג לאטו, בהדרגה, מפשיר
הוא ודאי ייעלם לו, לאטו, טיפין טיפין, עד סוף השיר.
  
שורה תחתונה
הבעיה היא לא שאלוהים נותן אגוזים למי שאין להם שיניים אלא שהוא – או מי מטעמו - נותן שיניים למי שאין להם אגוזים. ומעניין לעניין באותו הקשר- הבעיה אינה בכך שהשיירה עוברת והכלבים נובחים אלא בדיוק ההיפך: השיירה נובחת והכלבים עוברים.
  
מתוך הזמן הירוק 
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
20/1/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו