עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים / מילים שמנסות להשתלט
 
דיסציפלינות השולטות בכיפה מביאות עמן מונחים השייכים רק להן, שהדיוטות מתקשים לרדת למשמעותן. כך היה ה"אובליגו" בעידן הכלכלי של שנות התשעים, וכאלה הם ה"לכאורה" ו"הספק הסביר" בעידן המשפטיזציה הנוכחי; ומילה אל אלפי הדני נוימנים שיש כאן
  
מכירים את המונח "אובליגו"? ובכן המונח הזה כיכב בשיח התנועתי מאמצע שנות השמונים ועד אמצע-סוף שנות התשעים של המאה הקודמת. כמעט בכל דיון תנועתי דיברו על האובליגו. רוצים להגדיל תקציב? כן, אבל האובליגו לא מאפשר; רוצים להשקיע? אי-אפשר, יש אובליגו; וגם: מוכרחים להקטין את האובליגו, אחרת יסגרו לנו את הברז. האובליגו קיבל נשמה וגוף והפך למעין ישות אנושית שחרבה מתהפכת בשערי כל בנק ומאיימת לכלות את מי שלא יציית לה.
  
אובליגו (מלשון oblige ) הוא סך ההתחייבויות של הלקוח - במקרה שלנו הקיבוצים - לבנק, מונח פשוט שקיבל ממדים דמוניים. ואכן, כשמונחים מדיסציפלינה כלשהי מואנשים, מקבלים גוף ונפש, הדבר מלמד על מעמדה של הדיסציפלינה באותה נקודת זמן, ועל יומרתה לקבל תוקף מדעי-אובייקטיבי. למי ששכח, הנגיד דאז, יעקב פרנקל, נהג להכריז שהשווקים הפיננסיים "יענישו אותנו", אם נחרוג מהאובליגו. כמו אלוהים, גם השווקים יודעים להעניש.

פרנקל. השווקים יענישו
  
הימים אז היו ימי רודנותו של "הקונצנזוס של וושינגטון", שהיווה את מיצויה של ההשקפה הניאו ליברלית, שהתאקלמה אצלנו והעניקה בלעדיות למגזר הפיננסי בקביעת סדר היום הכלכלי. מרשמיו הקבועים בדבר גובה האובליגו, החובה לקצץ בתקציבים, להפריט כל מה שזז והצורך "להגמיש את שוק העבודה" (מונח מכובס לעובדי קבלן ולחוסר קביעות), הכל, כמובן, בשם ההתייעלות - התקבלו כתורת משה מסיני.
  
השם הקונצנזוס של וושינגטון נובע מסמיכותם בוושינגטון של קרן המטבע הבינלאומית, משרד האוצר האמריקאי והבנק העולמי המשתייכים לאותה תפיסת עולם כלכלית המאפיינת את עידן הגלובליזציה.
  
חלף עשור עד שהתחלנו להבין שאובליגו הוא מונח מאוד גמיש ואלסטי. הוא מתרחב עבור מי שהבנק חפץ ביקרו, הוא מתכווץ עבור האחרים. במשבר הסאב-פריים, למשל, למדנו שלאובליגו בכלל אין גבולות. הבנקים נתנו הלוואות בכיף, גם למי שיכולת ההחזר שלהם מוגבלת. למה? כי הם חשבו בעת ההיא, שזה מה שיעשה להם טוב. שום דבר אובייקטיבי לא היה כאן. האובליגו התנפח עד שהתפוצץ. אלוהי הפיננסים הכזיב, אבל מאחר ואת אלוהים לא מענישים, הציבור, בתשלומי המיסים שלו, כיסה על מחדלי המגזר.
  
***
  
מאחר ובלי אלוהים אי אפשר, אז היום יש לנו את אלוהי המשפט. "מלוא הארץ משפט" ו"הכל שפיט" קבע כבוד השופט אהרון ברק בעת כהונתו כנשיא בית המשפט העליון. וכך, את קדושת האובליגו החליפה קדושתם של המונחים המשפטיים "לכאורה" ו"סביר".
  
נסו להיזכר כמה פעמים שמעתם לאחרונה את האמירות "מעבר לספק הסביר", "לא עומד במבחן הסבירות", או "חשד סביר". טוב, אחסוך ממכם את "סבירות נמוכה", הלהיט של ערב מלחמת יום כיפור שעלה בקורבנות רבים.
  
כך גם הלכאורה: "האיש הזה מעל במיליונים, בינתיים רק לכאורה"; או "ההוא חשוד שאנס את פקידתו, יש לסייג, רק לכאורה". כל כך הרבה סיפורי אימים ובצדם לכאורה אחד, המהווה רצועת ביטחון.
  
ה"סביר" וה"לכאורה" מעניקים מצד אחד כוח וסמכות למשתמש בהם ומצד שני משחררים מאחריות. אפשר להגיד מה שרוצים, לספר כל מה שיודעים, לסייג זאת ב"לכאורה" ולצאת מזה בשלום.
  
המונח "מבחן הסבירות" עושה אובייקטיביזציה לעמדה פרטית. הוא נותן לה ארומה מדעית. כמו חברנו אובליגו. שהרי לכל אחד יש הגדרה אחרת ל"סבירות". למה סבירות אצל אדם אחד טובה מהסבירות של האחר. למשל, מהם פערי שכר "סבירים" בקיבוץ? אני מניח שיש הרבה דעות, רובן "סבירות".
  
כשקראתי שהשופטים אמרו בערעור אולמרט כי בפרשת הולילנד המדינה לא הוכיחה את אשמתו "מעבר לספק הסביר" , חשבתי לעצמי: במקום לומר, המדינה לא הוכיחה את אשמתו, או שאנחנו מאמינים לאולמרט ולא לה, מתפלפלים סביב איזה מונח שלציבור נראה גבוה ומרוחק: או שאולמרט ידע שאחיו קיבל כסף מטלנסקי, או שהוא לא ידע. הייתכן שהוא רק "קצת ידע"?
  
נראה כי השימוש במונחים משפטיים אלסטיים, חוץ מהכוח שהם נותנים למערכת – יד חופשית ובלעדיות בתחום הפרשנות – הוא גם תוצר של העידן הפוסט מודרני, שבו הונמכו החומות המבדילות בין טוב לרע, בין אמת לשקר, עידן של הכל יחסי ותלוי בעיני המתבונן. בפרשת הולילנד הייתי מחליף את "מעבר לספק הסביר" ב"כזה כאילו זכאי". זה לומר את אותו הדבר בשפה שרבים יותר יבינו.
  
כולנו נוימן
  
חיפשתי בגוגל מונח כלשהו מתחום האורתופדיה. שתי התוצאות הראשונות שקפצו נתנו הסבר קצר על המונח, אבל העיקר שם הוא הצעה איך לעשות מזה כסף. בקיצור, פרסומת. תמורת תשלום לא סמלי והשתתפות בדמי הפיצויים שיתקבלו - או שלא - המפרסם יגיש תביעה לביטוח לאומי, שתעשיר את החולה. מדובר בחברות ידועות עם שמות מוכרים שרודפות אחרינו ברדיו ובטלוויזיה.
  
כשקראתי את זה, תהיתי מה ההבדל בין החברות המהוגנות הללו לבין דני נוימן? מה ההבדל בין לוביסט בכנסת שגובה מלקוחו כדי ללחוץ על המחוקקים שיפעלו לטובתו, לבין דני נוימן שלוקח דמי תיווך בשביל לפתוח דלתות של "חשובים" שהוא מכיר?

נוימן. להשתין מהמקפצה
  
הרי הארץ הזאת, כמו עולמנו הגדול, מלאה בסוכנים שלוקחים כסף בשביל לסדר משהו. יש סוכני שחקנים, יש סוכני מאמנים, יש סוכנויות לאספקת עובדי ניקיון. כל סוכן מקלף את העמלה היפה שלו שמחירה מתווסף לעלות המוצר שאנו קונים.
  
כל ה"מסביב הזה" הפך לגורם טפילי מכניס לבעליו, ומחיר יקר למי שתלויים בו. כשאנחנו קונים מוצר, אנחנו משלמים הרבה-הרבה כסף על מה שהוא "לא מוצר".
נוימן עושה מה שרבים-רבים עושים, רק שהוא השתין מן המקפצה: הוא חשף איך השיטה עובדת באמת. על היהירות המטופשת הזאת, לא על העיסוק עצמו, הוא נענש. "לכלכת עלינו" אומר לו המגזר הטפילי הצחור.
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
14/1/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו