עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

פיקציה חיובית

"חברות בעצמאות כלכלית" זאת פיקציה, אבל היא מחזירה בנים לקיבוץ
  
זהו, סוף סוף זה קרה! המשפחות הראשונות נכנסו לבתיהן החדשים בשכונת הבנים. ברור שאני שמח. כתבתי את זה בעלונים הקודמים ואפילו ציטטתי את ברכת "שהחיינו", דבר לא פשוט עבור אתאיסט אדוק. אני שמח באופן אישי כאבא וסבא, אבל גם כמי שחי כאן מאז 1972 וראה את הבנות והבנים שנולדו ובגרו כאן, כמו גם חברי הגרעינים ומשפחות נקלטות, נוטשים בהמוניהם ומשאירים מאחוריהם יישוב הולך ומתרוקן, הולך ומזדקן. כל קיבוצניק מכיר את התחושה של הודעה על עזיבתה של משפחה נוספת. אני כותב "משפחה", כי באותם ימים רחוקים שבהם הישארות של בני קיבוץ בקיבוצם היתה הנורמה ועזיבה הייתה החריג, גם עזיבה של צעיר רווק הכאיבה, אבל עזיבה של משפחה עם ילדים הייתה טראומה של ממש.
  
תמיד היו עזיבות ולמרות שכל עזיבה צבטה, למדנו לחיות איתן, אבל כשעזיבה של משפחות הופכת לשיטפון, אתה מרגיש שהכל מתמוטט ועצם קיומו של הקיבוץ נמצא בסכנה. היו גם קיבוצים שבהם זה קרה וחברי הקיבוץ, חלקם כבר לא צעירים, נאלצו לחפש מקום אחר. בבית קמה של היום זה לא יכול לקרות, לא רק מכיוון שמבחינת גודל היישוב וחוסנו הדמוגרפי והחברתי עברנו את נקודת האל-חזור (גם בשנות ה-70 חשבנו כך) ולא רק מכיוון שפשוט טוב פה ואין סיבה לעזיבה המונית, אלא בעיקר מכיוון שהן משתכני ההרחבה והן "הבנים הבונים" השקיעו מיליוני שקלים בבתיהם, מה שמבטיח שהבתים האלה לא יישארו ריקים.
  
בשורה התחתונה, קיומו של היישוב מובטח ומה לגבי קיומו של הקיבוץ? אם אתם שואלים אותי, הוא כבר לא קיים מזמן. נכון שיש בבית קמה דבר שקוראים לו "קיבוץ". גם לכפר-סבא קוראים כפר. מבחינה משפטית בית קמה הוא קיבוץ. אם מחר הכנסת תחליט שמותר לקרוא לספל צלחת, מבחינה משפטית הוא יהיה צלחת. לא שיניתי את דעתי ש"חבר קיבוץ בעצמאות כלכלית" זו פיקציה, אבל החלב הזה כבר נשפך וגם אם נתעלם מהפתגם ונבכה עליו, אחרי שגומרים לבכות צריך לקום ולהמשיך הלאה.
  
הבוקר, במהלך הסיבוב היומי מרכולית-דואר-כביסה, פגשתי את נכדתי. בלי הפיקציה של "חברות בעצמאות כלכלית" זה לא היה קורה. היא, הוריה ואחיותיה לא היו גרים כאן. זה עוד לא אומר שפתרנו את כל הבעיות. הבעיה העיקרית שאין לה פתרון היא שכדי להתקבל לחברות בבית קמה יש צורך בכסף, הרבה כסף. מי שאין לו מספיק כסף יכול לחיות בבית קמה רק כשוכר דירה. בשיטה הזאת לרעייתי ולי לא היה שום סיכוי להיות חברי קיבוץ. בשום שלב בחיינו לא היו לנו וגם לא להורינו משני הצדדים סכומי כסף כאלה, בוודאי לא כחיילת וחייל בשירות חובה שעומדים להפוך להורים.
  
פעם, כשהקיבוץ היה קיבוץ, קיבלנו לחברות הרבה צעירים שלא היה להם גרוש. הם הקימו משפחות, הביאו לעולם ילדים ואז עזבו, כמעט כולם. לפחות ההשקעה הכספית הגבוהה יוצרת מידה מסוימת של מחויבות, גם אם לא מוחלטת. לכן כניסתם של בנות הקיבוץ ובניו לבתיהם החדשים בימים אלה אומרת לגבי העתיד הרבה יותר ממה שאמרו אירועים דומים של חנוכת שכונה חדשה בעבר הרחוק. זה רלוונטי הן במישור האישי, לגבי ההורים והן מבחינת המבט לעתיד של היישוב כולו.
אז אולי בכל זאת יש יתרון ל"מסננת הכסף"? יציבות היא לא דבר של מה בכך. אחת הסיבות לעזיבה ההמונית של בני בית קמה בעבר הייתה שחוסר היציבות אפיין לא רק אותם, אלא גם את המקום שבו ציפינו מהם להישאר. ואחרי שהבנו את זה, מה נגיד לצעירים חיוביים שאין להם מיליון שקל?
  
נכתב בתאריך
10/1/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו