עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

באין מצפן ערכי

נראה שרבים הפנימו את הכלל שעדיף לטעות עם הרוב מאשר לצדוק עם המיעוט. ונוהגים בהתאם

  
ככול שאני קורא יותר ובאמצעות הקריאה מתוודע לביוגרפיות משתרגות של אנשים אחרים, אני חש שהשורשים שלי קצרים ואינם שואבים במידה מספקת ממעיינות הידע והחוויות של אנשים רבים שצמחו במציאות שונה משלי. הילדות מלאת החוויות על אדמת ארץ ישראל ולאחר מכן ישראל, הגשם והשמש הקופחת והחברותא של בני גילי, לא הצליחו למלא את עולמי הפנימי במטען רוחני בעל משמעות רוחנית ברמה גבוהה. אני חש לעיתים את הריקנות שבמילים, אלה הנאמרות בעל פה ולא פחות מכך אלה שנכתבות. לעיתים קרובות אני חש שאני מצליח לגרד את הקליפות אבל לא מצליח לחדור אל הפנימיות שמעבר לכיסוי.
  
בגילי המתקדם אני מרבה לקרוא, לשוחח עם אנשים, אבל נראה שהחמצתי את היכולת להבין הבנת עומק את מה שמעבר לנגלה והברור על פניו. נשארתי עומד מחוץ למקומות בתוכם ניתן אולי להבין את פשר התופעות המניעות את עולמי הרוחני והגשמי. איני דתי ואיני מסוגל להבין את אלה התולים את גורלם וגורל יקיריהם בגורם שמחוצה להם. באלוהים. הפתרון הדתי נראה לי קל מדי, לעיתים אפילו מזויף. אבל דעתי זאת אינה משחררת אותי מההרגשה שגם אני ורבים מאוד מחברי יושבים על הקסקס ולא מצליחים להבין באמת את מה שמעבר לו. אני תוהה, לעיתים קרובות נבוך, אבל לא מוצא את הדרך לחדור ולהבין את מה שנסתר ממני.
כבר מאוחר לשנות. רוב שנות חיי מאחורי, אני כבר בעולמה של הזקנה ובאופן טבעי גם בדרך אל עולם השכחה. הקירות עבים והשריון מוצק ובלתי עביר. עם המטען הרוחני שצברתי בימי חיי אסיים את תפקידי בעולם. לעיתים אני שואל את עצמי מה כול כך חשוב לי בכול מה שקשור בשינוי העובר על קיבוצי. אחרי הכול במידה מסוימת זמני עבר ואין ביכולתי לעצור את התהליכים שנפתחו והתעצמו בתהליך השינוי הדיפרנציאלי. והרי באופן אישי, בהשוואה לאנשים בני גילי שחיים במסגרות חיים אחרות, מצבי הפיזי טוב למדי. הייתי אומר אפילו טוב. צרכיי הפיזיים מסופקים , יש לי בית, אוכל וטיפול רפואי ברמה מצוינת. אחרי הכול, כול אחד מאתנו וגורלו, שמחותיו וקשייו, ואני לא שונה מרוב בני גילי בהקשר זה. אז מה באמת כול כך מפריע לי בתהליך השינוי העובר על הקיבוץ בו אני חי ובמסגרתו תפקדתי במשך שנים רבות.
  
ניסיתי לשים את האצבע על הסיבה העיקרית והגעתי למסקנה שניתן להגדירה כאובדן האוריינטציה הערכית, החברתית ורוחנית. הערכים שהאמנתי בהם כמו שוויון ערך האדם והעבודה, הצנע לכת וקביעת מעמדו החברתי של חבר הקיבוץ על פי מעשיו ואישיותו, הוחלפו בערכים ונורמות חיים אחרות, כאלה שכול חיי חינכתי והתחנכתי לשלול אותם. התואר והתפקיד הרשמי ירשו את הדוגמא האישית ושוויון ערך האדם והעבודה. האדם בקיבוץ הדיפרנציאלי נמדד קודם כול בכמות הכסף הנצברת לזכותו ולא באישיותו הייחודית. האמונה בערכים של הקיבוץ השיתופי היוותה עבורי מצפון ערכי בו האמנתי ואותו ניסיתי להגשים כמיטב יכולתי במשך שנים. ידעתי שמאמץ זה הוא בבחינת הליכה בשדה חרוש מלא אבנים שחלקן חדות ודוקרות. אבל הקשיים והמהמורות שבדרך ההגשמה לא ריפו את ידי. המטרה אותה רציתי להגשים חיזקה את רוחי במהלך הדרך הארוכה להגשמת החזון. אבל כאשר נעלם המצפן שהיווה עבורי קנה מידה עיקרי להערכת אנשים ותופעות חברתיות, נשתבשה בתוכי האוריינטציה לבחינת המתרחש סביבי, בעולם, בארץ ובעיקר בקיבוץ.
  
ואני יודע, יותר מזה מרגיש, שבהיעדר אוריינטציה ערכית שהאדם מנסה להגשימה בחיי היום יום שלו, כזאת המאפשרת לאדם להבחין ולבחור בין הראוי למה שאינו ראוי, החיים נעשים דלים יותר, הפאסיביות נעשית מורגשת יותר, ולעיתים אפילו כואבת יותר. האם הרגשה זאת היא ייחודית לי בלבד? ואולי ישנם עוד חברים בקיבוצים שהשתנו שזאת היא הרגשתם? נכון, רבים התייאשו, התקפלו לתוך עצמם ושותקים את כאבם. ואולי רבים הפנימו את הכלל שעדיף לטעות עם הרוב מאשר לצדוק עם המיעוט. ונוהגים בהתאם. ואולי טעות בידי?
  
נכתב בתאריך
30/12/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו