עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הפרטת האתיקה

  
הפרטת האתיקה, ככל שהיא מתקיימת, עומדת בניגוד למהותה של האתיקה ותוצאתה ההכרחית היא קיום אנושי נמוך מכפי שיכול היה להיות
  
לפני חודשים אחדים התקיים מפגש של חוקרי מרכז חזן במכון ון ליר עם חוקרי הקיבוץ, כדי לדון בהפרטה ובגבולותיה. בעקבות המפגש ההוא כתבתי רשימה בשם "דת ההפרטה". לאחרונה התקיים מפגש מעניין נוסף, ביוזמה משותפת של "מרכז חזן", יחד עם "המרכז לאתיקה בירושלים", תחת הכותרת "פטיש ההפרטה על סדן האתיקה". הכנס עסק בקשר שבין תהליכי ההפרטה לאתיקה (תורת המוסר). בעקבות אותו כנס, אני מבקש ללכת צעד נוסף מעבר לדיון שהתקיים, ולדון במשמעות של "הפרטת האתיקה". להציג את השאלה: האם אפשר להפריט את האתיקה ומה יהיו המחירים והמשמעויות של הפרטת האתיקה.
  
***
  
מהותה של ה"הפרטה" היא העברת האחריות מהחברה, המדינה, הכלל, אל הפרט. בדרך כלל התהליך מלווה בטיעונים לשיפור היעילות. מעבר לטיעוני היעילות, שלפעמים הם נכונים ובמקרים רבים לא עומדים במבחן המציאות, יש להפרטה מימד עמוק יותר. יש בה ביטוי להעלאת ה"אני" למעמד של ערך יסוד, או מדויק יותר, "ערך מכונן". "אני יודע מה טוב לי לעצמי וזה מה שחשוב". הפרטת האחריות אינה רק כלי להשגת מטרה כלשהי, היא גם הפרטת המטרה. מטרתה אינה חברה אנושית צודקת ואפשרית לכל חבריה, מטרתה היא "אני". בהשראתה מתחולל המעבר מחזון של חברה אנושית המושתתת על שיתוף פעולה וצדק חברתי, לחברה של פרטים המתמודדים זה נגד זה על נתח גדול ככל האפשר לעצמם. המעבר מתרחש בתהליך דיאלקטי, בו הפרטת האתיקה יוצרת את התשתית הערכית להפרטת השירותים החברתיים, ובה בעת היא גם תוצאת ההפרטות הללו.
  
בין הפרטי לכללי
  
ה"מוסר" ומה שאנו מכנים "ערכים", על השונה והדומה מחברה לחברה ומאדם לאדם, הנם תמיד של הפרט ובאחריות הפרט. הערכים נמצאים במחשבתנו וביכולת השיפוט הפרטית שלנו, אך הם מתהווים ומתגבשים במציאות חברתית ובהקשר חברתי. הם המאפשרים לנו לחיות בחברה. הדבר נכון גם לגבי מרכיבים וקישורים אנושיים אחרים. הוא נכון עד כדי כך שללא חברה אין קיום אנושי כלל. ההוכחה האמפירית לטענה זו הם "ילדי הזאבים", תינוקות שגדלו ללא חברת בני אדם. כל אלה שנמצאו היו יצורים לא מפותחים, שכלית וגופנית, חסרי כישורי חיים, והם מתו בגיל צעיר. מבין הכישורים האנושיים המתהווים במציאות החברתית, האתיקה היא מהיותר גבוהים. היא אינה רק דפוס התנהגות. היא תהליך של בחירה ושיפוט המלווים כל מעשה או מחדל אנושי. הוגים רבים בחנו את האופן בו אנו מנווטים ובוחרים במה שראוי בעיננו. שאלת הראוי, השאלה שהאתיקה עוסקת בה, מתייחסת לחיים בחברה האנושית, לאדם ולהתנהגותו בחברת בני האדם. הלל הזקן אמר: "אל תעשה לחברך את השנוא עליך". רבי עקיבא שכלל את אמירתו של הלל ואמר: "ואהבת לרעך כמוך". הפילוסוף עמנואל קאנט ניסח בלשונו המוקפדת את "הציווי הקטגורי", האומר (בקיצור): "עשה רק את מה שנכון לדעתך שיהיה לחוק כללי". כלומר, כך יעשו גם האחרים וכך ינהגו גם כלפיך. שאלת הראוי ניצבת תמיד בפני האדם כפרט, אך היא נוגעת ליחסים שבין אדם לסביבתו, אל הזולת ואל החברה כולה. כך גם לגבי שמירת הסביבה והטבע, כדי להבטיח את רווחתם של האחרים ושל הדורות הבאים. התופעה המדוברת לאחרונה, התחממות כדור הארץ, היא דוגמה מובהקת לקוצר ידה של האחריות המופרטת. נדמה שהיום מתחילים רבים להבין כי ללא אחריות חברתית רחבה, אחריות חברתית ושיתוף פעולה בין לאומי, צפוי אסון אקולוגי לדורות הבאים.
  
התחשבות בזולת - תנאי לקיום החברה
  
הדבקות הכמעט דתית בהפרטה הכוללת מתארת את ההתחשבות בזולת, באחרים - בחברה, כשילוב של אלטרואיזם ואנכרוניזם. מול הצגת החיברות כתקלה, חשוב להבין כי ההתחשבות בזולת ובחברה אינה אלטרואיזם ובוודאי שאינה אנכרוניזם, כפי שמתארים אותה. היא תנאי לקיומה של חברה אנושית ובכך היא גם תנאי לקיומי הפרטי שלי. יותר מכך, היא תנאי למיצוי יכולותיי האנושיות. היא תנאי להישרדות ולהתפתחות האנושות כולה. לאתיקה פנים רבות ואחת מהן היא "הפן הפונקציונאלי", מה שאמור להבטיח את יכולתם של בני האדם להתקיים בחברה, לצמוח ולממש את עצמם. כפי שאמר מרקס הצעיר בכתבי שחרות על מטרת הסוציאליזם: "לאפשר למרב בני האדם לממש את עצמם במרב". הפרטת האתיקה, ככל שהיא מתקיימת, עומדת בניגוד למהותה של האתיקה ותוצאתה ההכרחית היא קיום אנושי נמוך מכפי שיכול היה להיות, נמוך מכפי שאפשר להבטיח בחיים המושתתים על אחריות חברתית משותפת.
  
נכתב בתאריך
23/12/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו