עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים / חרדים, סיפור אהבה


בעבר היו הקיבוצים יקיריהם של עיתוני השמאל, היום עם קבלת דין כשרות והקמת בתי כנסת בקיבוצים רבים, הם נעשו ליקיריה של העיתונות החרדית. הבנים התועים שבו לגבולם
  
בשנות התשעים של המאה הקודמת היו לעיתונים היומיים בארץ מדורים שיוחדו לקיבוצים ועיתונאים שהתחום הקיבוצי היה עיקר עיסוקם. השנים ההן היו סוערות בחיי הקיבוצים: המשבר הכלכלי, "הגירוש" מבית אורן, המאבק על הסדר החובות, ראשיתם של תהליכי השינוי, שחלקם נחשבו לכפירה בעיקר. היו הרבה נושאים לכתוב עליהם.
  
עין זיוון, שהיה הראשון שהפריט תקציבים ועבר לשכר דיפרנציאלי (1994), זכה לאין ספור סיקורים, שעקבו אחר הדיונים במזכירות התנועה, על המשך חברותו של הקיבוץ בה. צילומים מן הקיבוץ לא היו אז בארכיוני העיתונים, היתה רק תמונה של שלט הכניסה הסטנדרטי לקיבוץ וזו ליוותה את רוב הכתבות עליו. עיתונים שדיווחו על עין זיוון ביקשו שוב ושוב את התמונה הזאת מארכיון הקיבוץ.
  
זכורני ששלומית, הכתבת של ידיעות לענייני הקיבוצים, היתה מגיעה למערכות השבועונים הקיבוציים השכם בבוקר, מיד לאחר הדפסתם, כדי לחפש נושאים ששווים כתבת המשך, או משהו שראוי לדיווח בעיתונות הארצית, בטרם כתבי העיתונים האחרים "יעלו על זה".
  
***
  
בשנים האחרונות פחת הסיקור של התנועה הקיבוצית בעיתונות הארצית. מלקט העיתונות השבועי שאני מקבל מדובר התנועה, עולה שהקיבוצים מאכלסים בעיקר את העיתונים הכלכליים ואת המדורים המשפטיים. זה כמובן משקף את ההוויה המופרטת שלנו: פחות אידיאולוגיה, פחות פוליטיקה, יותר ביזנס וזכויות בקרקע: מכירות של מפעלים קיבוציים וכמה תראה מזה כל משפחה; עלייתם ונפילתם של מפעלים בדרוגים השנתיים; שכר המנהלים והדירקטורים; תנובה, דור אלון והרבה הרבה נדל"ן: המאבק על זכויות בקרקע; שכונות בנים; הוויכוח סביב ועדות הקבלה; תביעות משפטיות של עוזבים מן הקיבוץ ולהיפך; הקשת הדמוקרטית ועוד הרבה מן הזן הזה.
  
אלא שלאחרונה יש הפתעה מרעישה: העיתונות הדתית, בעיקר החרדית, גילתה את הקיבוצים. היא עטה עליהם כמוצאת שלל רב, ומרעיפה עליהם מטובה. היא קורנת מאושר בדיווחיה עליהם. הסיבה, כמובן, היא התקרבות הקיבוצים לדת, מה שנקרא "התחזקות". ובאופן ספציפי: הקמת בתי כנסת והכשרת מטבחים.
  
***
  
הו, לכמה אהבה, שבחים ורוחב סיקור זוכים קיבוצים שהכשירו את חדר האוכל - "מקור ראשון" הקדיש בשבוע שעבר כתבת ענק, לסיפור הכשרת חדר האוכל בבית אלפא, שיתועד גם בסרט ("קיבוץ למהדרין"); ולכמה עוד יותר אהבה זוכים קיבוצים שהחליטו להקים בחצרם בית כנסת כהלכתו. העיתונים החרדים מלווים בשקיקה את הוויכוחים בקיבוצים - בעיקר בקיבוצי השומר הצעיר, המוקצים לשעבר - סביב הנושאים האלה.
  
כמו בתהליך ההפרטה שעיקרו הוא "הרצון להיות כמו כולם", מנצח בוויכוחים האלה בקיבוצים הקו התומך בהקמת בית כנסת ובהכשרת המטבח. אם כולם, אז למה לא אנחנו?.
  
לא רק הרעפת תשבחות יש בכתבות הללו, אל גם תחושת ניצחון, המהולה, לעתים, בקורטוב של שמחה לאד. הנה, מי שנשאו את דגל המרד ביהדות הישנה וחשבו לעצב יהדות אחרת, ארץ ישראלית, של עם השב אל אדמתו, חזרו ל"שורשים ולמקורות". הם מקבלים בהבנה משגיח כשרות בחדר האוכל, הם מתייעצים עם רב המועצה בהלכות בית הכנסת ומפרידים בין חברות לחברים. אחים אנחנו, הלאה השוויון בין המגדרים.
  
כמו ההפרטה, גם ההפרדה נעשתה בשלבים: תחילה היה "מודל משולב", אחר-כך דיפרנציאציה. בקיבוצי למשל, נהוג היה לקיים בחגים תפילות משותפות לגברים נשים במועדון לחבר, ששימש לעוד הרבה תכליות. זאת היתה התוועדות, בדרך כלל יותר חברתית מדתית, של הורים וילדים. כשקמה השכונה ועלתה הדרישה לבית כנסת כהלכה, הוחל - לאחר תקופת "ניסיון על יבש" שבה תפקדו שני בתי כנסת בחצר הקיבוץ, אחד מעורב, אחד מבודל – הוקם בית כנסת חדש בלב השכונה. הגברים זזו קדימה, הנשים לאחור, הכול נעשה כהלכתו. מן התפילה המעורבת במועדון נותר מעט, בעיקר בפסח ובחגי תשרי.
תהליך דומה התרחש בהכשרת חדרי האוכל הקיבוציים. משהיה צריך להתפרנס ממכירת אוכל החוצה ומהאכלת קבוצות תיירים, הצרכים הכלכליים ניצחו את האידיאולוגיה ללא תנאי.
  
***
בעיתונות הדתית התהליך הזה מוסבר כ"מותו של הקיבוץ האתאיסטי" ("מקור ראשון", 6.12.15) ותוצאה של "חשבון נפש וחיפוש האור" ("כיכר השבת", בסיפור בית הכנסת של בית השיטה, שם שימש חה"כ לשעבר, משה פלד, בתפקיד הגבאי).
  
אפשר לומר שהסיפור הזה התחיל כעניין כלכלי. הצורך להתקיים הכתיב פשרות אידיאולוגיות. אלא, שכידוע, הוויה יוצרת תודעה. את זה אנחנו שכחנו, אבל את זאת יודעת היטב העיתונות החרדית, ולכן היא כה מריעה.
  
***
  

***
  
בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, ערבי יום כיפור היו סיוט בשבילי. לא בגלל הצום (צמתי אז), אלא מסיבה אחרת לגמרי. עבדתי אז במשתלת הקיבוץ וערבי יום כיפור היו הימים שבהם היינו מכינים את שתילי האבוקדו לגיוסי הנטיעות שהיו עושים הקיבוצים השכנים מהשומר הצעיר דווקא ביום כיפור.
  
נטיעות האבוקדו בארץ היו אז בשיאן והיינו צריכים להעמיס את המשאיות שהעבירו את השתילים לשדות לקראת הנטיעה. זה היה כבד וקורע.
קצת תהיתי על המנהג הדווקאי-ילדותי הזה - בעיקר, כמדומני, של הקיבוצים עם הגרעינים הדרום אמריקאים - שנועד להתריס ולעצבן. זה לא באמת עצבן מישהו. ממילא איש מלבד הנוטעים לא יצא מהבית כדי להתרגז למראה השמוצניקים הכופרים שמתגייסים לנטיעות דווקא ביום כיפור. כבוד לא היה בפרובוקציה הילדותית הזאת, אבל היא מלמדת כמה מים זרמו מאז בין גדות הדנייפר.
  
מתוך: הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
17/12/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו