עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

המציאות והנרטיב

   
בהבנה מאוחרת, אין לנו ספק היום, כי עצם מעשה ההתיישבות היהודית נתפס כאיום על ידי האוכלוסייה הערבית המקומית
  
הסיפור של בוני עין השופט
  
משחר ילדותי למדתי וגדלתי עם הסיפור ההרואי של "עליית הקיבוץ על הקרקע" ב-1937, בתקופת "המאורעות", כישוב "חומה ומגדל". הורינו, בוני הקיבוץ, באו לכאן כדי להגשים את חלומם הציוני, מתוך כוונה עמוקה לחיות בשלום ובשכנות טובה עם הערבים, תושבי המקום. הם האמינו ברוח השומר הצעיר, באותם הימים, ב"מולדת משותפת לעם הערבי החי בה ולעם היהודי השב אליה". את מפת הקרקעות שנרכשו על ידי הקרן הקיימת, עבור הקיבוץ בראשיתו, מעטרות חתימותיהם של נכבדי כל הכפרים הסובבים, בתוספת הכיתוב האומר שהם מאשרים את הגבולות ואין להם כל טענה. למרות זאת, כבר בשנה הראשונה לעליית הקיבוץ על הקרקע, הוא ספג מספר התנכלויות רצחניות. שני חברים נרצחו מהמערב כאשר חזרו מעבודתם בשדה, מדריך הקיבוץ נרצח בדרכו לביתו במשמר העמק ומחנה הקיבוץ הותקף באש רובים באחד הלילות. (על פי הידוע לנו היו התוקפים והמתנקשים ברובם "אנשי הכנופיות" ולא תושבי האזור). למרות האירועים הקשים, המשיכו חברי הקיבוץ להאמין בשכנות הטובה. נהג האוטובוס של הקיבוץ היה מעמיס את ילדי הקיבוץ ונוסע אתם ל"כפריין" (הכפר הסמוך) לשמחת הכל. תושבי הכפרים השכנים היו סוחרים עם הקיבוץ בתוצרת החקלאית שלהם ורבים מהם הגיעו למרפאת הקיבוץ לקבל טיפול רפואי. היחסים עם אנשי "כפריין" היו כה קרובים וחמים, עד שבעיצומם של הקרבות על משמר העמק, ב-אפריל 1947, יצאה משלחת של חברי הקיבוץ אל יצחק שדה (מפקד כוחות ההגנה בעת הקרבות) כדי לבקש שלא יפגעו בכפר הידידותי. כל הנאמר עד כאן הוא אמת לאמיתה, אך הוא אינו כל האמת. יותר נכון לומר, הוא אינו האמת היחידה.
  
המציאות השונה
  
בהבנה מאוחרת, לאחר יותר ממאה שנות התיישבות בארץ ישראל, אין לנו ספק היום, כי עצם מעשה ההתיישבות היהודית נתפס כאיום על ידי האוכלוסייה הערבית המקומית. איום שלשיטתם התממש באסון שירד עליהם בתש"ח, "הנכבה" בלשונם. כאשר שאלתי לאחר שנים רבות, את מי שהיה המוכתר של "כפריין" באותם הימים, "מדוע ברחו בעת הקרבות על משמר העמק", השיב המוכתר: "פחדנו. באותם הימים הגיעה אלינו השמועה על הטבח שהתחולל בדיר יאסין ופחדנו". מי שבקיא מעט בעובדות יודע שאנשי כפריין ברחו מבלי שגורשו והם חנו ליד "עין בלטה", כקילומטר וחצי מדרום מערב לכפר, בתקווה שיוכלו לשוב תוך זמן קצר לבתיהם. באותה המידה אנחנו יודעים כי לאחר מספר שעות הגיעו כוחות ההגנה ופוצצו את בתי הכפר. אנחנו גם יודעים ש"תכנית ד" של ההגנה דיברה על פינוי כל הכפרים הערביים מהמרחב של "ארד-אל-רוחה" (רמת מנשה) המשתרע בין ואדי מילק לוואדי ערה. לתמונה המורכבת הזו יש להוסיף גם את המסר שיצא מהנהגת הציבור הערבי, הקריאה לתושבי הכפרים להתפנות מאזורי הקרבות כדי לחזור לאחר "הניצחון" ולאחר "גירוש היהודים".
  
שני נרטיבים
  
כנראה ש"האמת" היותר מוצקה היא העובדה שאנו רואים את המציאות ומפרשים אותה באופן שונה. העובדה כי הזיכרון האישי והקולקטיבי שונים, כל אחד על פי חווייתו, על פי השקפת עולמו ועל פי זווית הראיה המיוחדת לו. כל קבוצה על פי המשותף לה. הסיפור הפרטי והקולקטיבי הוא ה"נרטיב". עבורנו, מי שהיו ילדי הקיבוץ בימים שלפני קום המדינה, השכנות עם הכפרים הערביים הייתה חוויה חשובה ומשמעותית, לטוב ולרע, חלק מסיפורו של הקיבוץ. הפרק הזה הוא מרכיב משמעותי ב"נרטיב" שלנו. במהלך השנים הבאות, בעבודתי בענף הבקר ובהזדמנויות אחרות, פגשתי והתיידדתי עם אחדים מתושבי "כפריין" לשעבר, הכפר השכן והידידותי מאז. מהם שמעתי ולמדתי את הסיפור שלהם על נטישת הכפר, על הגעגועים ועל האכזבה, כאשר התברר להם שלא יוכלו לשוב לכפרם. למדתי להכיר את "הנרטיב" שלהם.
  
נכתב בתאריך
9/12/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו