עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

השירה כתפילה בציבור
  
חיוני שנלמד מחדש לבטא את עצמנו בשירה מלכדת. אתגר למחלקת החינוך התנועתית
  
כדי לקיים חברה סולידרית חובה לחזק את תחושת היחד. אחד הכלים המרכזיים המאפשר לחזק ולהתחזק היא השירה בציבור בה כול פרט שר לעצמו ומשלב את קולו עם חבריו לדרך ולאמונה. עולם החסידות גילה אמת זאת כבר לפני שנים רבות. הם יודעים לשיר בצוותא, לרקוד למשמע שיריהם, להניח יד על כתפי רעהו, כמו בקיבוץ של פעם, כפי שהכרנו אותו, כשהיינו צעירים בראשית דרכנו.
  
החסידים ממשיכים לשיר ולרקוד, יודעים לשמוח את שמחת הפרט והצוותא, עובדה המאפשרת להם להתגבר על אסונות אישיים ולשמור על המערכת החברתית והאמונית שלהם.
  
חברי הקיבוץ חדלו ברובם לשיר בצוותא. כול אחד בעצמו ולעצמו שר או למצער מזמזם. תחושת היחד נעלמה ואתה גוועה גם השירה והריקוד שהיו ביטוי למציאות המשותפת ובו זמנית סייעו לחיזוקה.
  
בגני הילדים, בבתי הספר היסודיים והתיכוניים הקיבוציים, כבר כמעט ולא מלמדים מוסיקה, לא מתרגלים שירה בציבור ולא לומדים ושרים את השירים העכשוויים וכמובן לא את השירים שהיו לחם חוקם של מייסדי הקיבוצים, אלה שהלכו בעקבות אמונותיהם וניסו להגשים את חלומם.
  
כמו רוב רובם של חברי הקיבוצים גם מערכת החינוך הקיבוצית רוצה להיות פרקטית: יותר מתמטיקה, יותר פיזיקה, יותר היסטוריה, וכמובן יותר אנגלית. הנפש המחפשת ביטוי באמצעות שמחת השירה והריקוד בצוותא נסגרת והולכת, בעוד הידע הפורמלי בתחומים שונים הולך ונעשה רב יותר, מגוון יותר.
  
ידע רב היושב על קופסא סגורה של רגשות שאינם באים לידי ביטוי, מאיים על בריאותם הנפשית של רבים מאתנו. כאשר לא ניתן למרכיב זה לבוא לידי ביטוי הנזק המצטבר במשך שנים יכול להיות קשה, לעיתים בלתי הפיך. נזק זה יכול לבוא לידי ביטוי באטימות רגשית, בדלות ביטוי וביצירת קליפה פנימית שאינה מאפשרת לחוויות רגשיות לחדור דרכה, כולל בקושי לפתח רגישות כלפי האחר והשונה. אני משוכנע שאנשי חינוך בדרגים התנועתיים והמקומיים מכירים את הסכנות האורבות לחניכים בגילאים השונים. יודעים ומתקשים לבצע את הנדרש.
  
המכשולים העיקריים בהם הם נתקלים הם עלויות החינוך המוסיקלי המתחברים למוסכמות השולטות במציאות בה אנחנו חיים. פרקטיקה - פרגמטיקה כבר אמרנו? בעבר ידענו לצאת נגד הזרם, לפתוח תלמים ייחודיים, כולל במערכת החינוך. האם אנחנו מסוגלים לעשות זאת גם בימינו אלה?
  
הקלקול גדול והדרך לשיקום ארוכה וקשה. בעבר שרנו את השיר "אנו עולים ושרים..." שיר שביטא את הרגשתנו כפרטים וכקולקטיב. בימים אלה אנחנו יורדים ושותקים את מה שליבנו לפינו מסרב להודות. חיוני שנלמד מחדש לבטא את עצמנו בשירה מלכדת ואולי יהיו בעתיד דברים אחרים בעולם. אופטימיים יותר, משמחים יותר.
  
מחלקת החינוך של התנועה הקיבוצית מחפשת אתגרים. הנה מונח לפניה אתגר המהווה "נעשה" ואולי בעתיד גם "נשמע". הנהייה מסוגלים להרים את הכפפה?
  
נכתב בתאריך
7/12/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו