עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי-חדשני / יריב אידיאולוגי בעל שיעור קומה


אל יוסי שריד היתה לי הערכה חרף עמדתו הנחרצת נגד נסיגה מהגולן. עם זאת, קשה היה לי לקבל את גילויי השנאה שלו כלפי יריבים פוליטיים
  
יחס אמביוולנטי מאוד היה לי, כל השנים, אל יוסי שריד. מצד אחד, ראיתי בו יריב אידיאולוגי קשה ומר. מצד שני, הערכתי מאוד את שיעור קומתו האינטלקטואלי, את עומק מחשבתו ואת יכולת הביטוי יוצאת הדופן שלו. כשאני מדבר על כושר ביטוי יוצא דופן, כוונתי הן לכושרו הרטורי הנדיר - בעיניי הוא גדול הנואמים בתולדות הפוליטיקה הישראלית אחרי מנחם בגין, הן לעברית המשובחת כל כך שבפיו והן לעושר הלשוני ולשפתו, המעידה על עושר תרבותי ושליטה וירטואוזית ברבדים השונים של השפה והתרבות היהודית.
  
לכן, במשך שנים רבות, היה לי חשוב מאוד לשמוע אותו ולקרוא את דבריו. כאשר בחדשות הרדיו או הטלוויזיה הוא התראיין, או דברים שלו שודרו בכתבה, האזנתי לו ברוב קשב, יותר מלכל פוליטיקאי אחר. את כל מאמריו, ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" הקפדתי לקרוא.
  
הערכתי אליו הייתה גם בזכות הגישה הפטריוטית ואף הביטחוניסטית שאפיינה אותו בשנותיו הרבות כח"כ ושר בממשלה. הוא היה חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובוועדות המשנה הרגישות ביותר שלה, ובהן ועדת המשנה לענייני המודיעין והשירותים החשאיים. גישתו באה לידי ביטוי בעמדה תקיפה נגד גילויי הפוסט ציונות, ובעיקר נגד הסרבנות. בנושא הסרבנות עמדתו הייתה נחרצת וחד-משמעית לאורך שנים, והוא נאבק עליה גם מול מנהיגת מרצ שולמית אלוני ונגד רבים מחבריו לשמאל הישראלי. הוא התעמת אתם גם על תמיכתו בגירוש מאות אנשי חמאס מן הארץ בידי ממשלת רבין; תמיכה ששברה את קרח העוינות רבת השנים בינו לבין רבין וסללה את דרכו לממשלה עשרה ימים לאחר הגירוש. קשה היום לדמיין זאת, אך כיו"ר מרצ הוא התנגד בתוקף לכך שמפלגתו תכניס למצעה את חלוקת ירושלים. רק אחרי שברק הציע לערפאת את חלוקת ירושלים, גם מרצ אמצה את העמדה הזאת.
  
בזכות כל אלה, הייתה לי הערכה אליו, על אף עמדתו הנחרצת והקיצונית בעד נסיגה מהגולן ועקירת יישובי הגולן, בעד נסיגה מכל השטחים ועקירת כל היישובים. עם כל שלילתי את העמדות הללו, הן עמדות לגיטימיות, כאשר הן באות ממקום פטריוטי.
  
הרבה יותר קשה היה לי לקבל את גילויי השנאה שלו כלפי יריבים פוליטיים, שהיא אינה לגיטימית בעיניי. הביטוי המכוער ביותר, יותר מאשר שנאתו העזה והמוחצנת ליריביו מן הימין, הייתה שנאתו ליצחק רבין. שריד היה שנים רבות במחנה פרס, ותיעב את רבין. התיעוב הגיע לשיא כאשר רבין היה שר הביטחון בתקופת האינתיפאדה הראשונה, וניהל מדיניות תקיפה וקשה לדיכויה. שריד לא בחל בביטויי שנאה, בוז והסתה נגד רבין.
  
יוסי שריד טווה את העלילה על פיה רבין הוא אלכוהוליסט. הוא עשה זאת במזיד, וכיוון שהיה הפוליטיקאי המקושר ביותר בארץ, הוא הצליח להפוך את ההשמצה כמעט ל"אמת", שהוטחה ברבין עד יומו האחרון מפי מתנגדים מימין ומשמאל.
  
כאשר שריד נשאל על כך בספרו של ישעיהו בן פורת "שיחות עם יוסי שריד", הוא הביע חרטה, אבל האמת היא שהוא המשיך בדרך זו, של הפגנת שנאה והסתה כלפי יריבים גם לאחר מכן. הוא אף התהדר בשנאה, וכתב מאמרים רבים שבהם הסביר למה אין זו שנאת חינם, אלא שנאה מוצדקת.
  
אני חייב להודות שאת שריד שלאחר פרישתו מן החיים הפוליטיים, הערכתי הרבה פחות. הוא הקצין ואימץ דעות שמאל רדיקלי, שלא אפיינו אותו בחייו הפוליטיים. ספרו "לפיכך התכנסנו", היה ספר פוסט ציוני מובהק. מאמריו ב"הארץ" הלכו והתרחקו מעמדות השמאל הציוני שאיפיינו אותו כח"כ וכשר, והלכו והתקרבו לעמדות "דבוקת שוקן" - חבורת גדעון לוי, רוגל אלפר ושות'. צר היה לי לראות את ההידרדרות הזאת.
  
בזקנתו הוא היה איש מר, נרגן וממורמר, שקוע בשנאה ובייאוש ובאחד ממאמריו האחרונים כתב על שנאתו למדינת ישראל.
  
אם בעבר, הקפדתי להאזין לכל ראיון עמו, לכל נאום שלו, ממש נהניתי להתעצבן, אך התענגתי על העברית, הרי שלאחרונה לא יכולתי עוד לשאת את דבריו, ומיעטתי להאזין להם. בחודשים האחרונים הוא הציג תאוריה על פיה המדינה אינה רוצה ללכוד את רוצחי משפחת דוואבשה. לא אחת שאלתי את עצמי האם הוא באמת מאמין לזה? האם הוא חושב שיש לממשלת ישראל ולכוחות הביטחון שלה אהדה לשורפי תינוקות, אולי רצון שהם יסתובבו חופשי וימשיכו לשרוף תינוקות? ביום שבו נפטר שריד, התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה של אלכס פישמן, שתיארה את המאמץ חסר התקדים של השב"כ והמשטרה, שגייסו את כל זרועותיהם לפיענוח הפרשה, והפכו אותה לתיק דגל. בימים אלה, כשהרצח הולך ומתפענח, תהיתי האם יוסי שריד יביע איזו מילת התנצלות. לצערי, היה לי ברור שהוא לא יחזור בו מהאשמות השווא החמורות כמלוא הנימה.
  
יחסי ליוסי שריד, לאורך השנים, היה אמביוולנטי מאוד, אך צר לי על מותו. צר לי על אחד האינטלקטואלים המזהירים שהיו במערכת הפוליטית הישראלית, ועל אדם שהיה מוכן ללכת עם מצפונו, נגד הזרם, לדבוק באמת שלו.
  
כאשר יוסי שריד פרש ממפלגת העבודה ועבר לרצ, במחאה על הצטרפותה לממשלת אחדות לאומית בניגוד להתחייבותה המפורשת ערב הבחירות, איש לא קרא לו להחזיר את המנדט, בדיוק כפי שאיש לא קרא לגאולה כהן להחזיר לליכוד את המנדט, עם פרישתה במחאה על הסכם השלום עם מצרים. בשני המקרים, הכל העריכו את העובדה שמדובר במי שבחרו בדרך הרבה פחות משתלמת לקריירה הפוליטית שלהם, מתוך דבקות באמונתם, באידיאולוגיה שלהם.
  
ובסך הכל, כאשר אנו נתקלים במערכת הפוליטית בטיפוסים עלובי נפש כמו אורן חזן, יש בי געגוע ליריב אידיאולוגי מר, בשיעור קומתו של יוסי שריד.
  
יהי זכרו ברוך!
  
נכתב בתאריך
5/12/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו