עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים / בלדה על העתיד המתקצר
  
ככל שהעתיד נעשה קצר, כך העבר נראה מפואר. על תופעת כינוסי הגרעינים והמחזורים, שבה מדסקסים כמה יפים היינו וכמה טוב היה פעם
  
בקיץ 1980 ציינו בתנועה הקיבוצית מלאת שבעים שנה לדגניה א', אם הקבוצות. היתה חגיגה גדולה: מסכת, מצעד מייסדים, להקות, ברכות וכל זה. כמדומני אפילו הכשירו אמפיתאטרון לכבוד האירוע.
  
זה היה אירוע פוליטי, לא רק מסיבת יום הולדת. הוא התקיים בתקופת ליקוק הפצעים מן התבוסה לליכוד בבחירות ב-1977, והניסיון לאסוף את השברים לקראת התחלה חדשה. יום ההולדת של דגניה השתלב יפה בתהליך הזה. הוא היווה הזדמנות לספר על ראשית הדרך, להציג את כל ה"יש הזה", לשבח את העושים במלאכה, לומר שאנחנו יישבנו את הספר, לא בגין והליכוד. על הצד הפוליטי של האירוע ניצח מזכיר האיחוד דאז, מוסה חריף, שסימן את עצמו וסומן על ידי אחרים להיות מנהיג פוליטי בעבודה.
  
ב-1980 משבר הקיבוצים עוד לא נראה באופק והתנועה, על כוחה והאנרגיה הצבורה בה, היתה מחוז חפץ לפוליטיקאים ואנשי ציבור. מחוז האיחוד במפלגה מיגנט אליו לא מעט ח"כים. כך גם השתרך תור ארוך של בכירים שביקשו לנאום באירוע המתוקשר. פתאום כולם היו בחוות העלמות.
  
החגיגה הזאת התנהלה בצילה של ההתמודדות הראשונה בין רבין לפרס. הסיסמא שטבעו אנשי הקמפיין של פרס היתה: "יחד ננצח". ואכן, המילה "יחד" ליוותה את רוב הנאומים. לכל היה ברור שפרס עומד לנצח וצריך ללכת עם המסר של ה"יחד". הגדיל לעשות מזכיר ההסתדרות דאז, ירוחם משל, שבכל משפט שני חזר על המילה "יחד". עם פרס זה יחד, עם רבין זה לחוד.
  
מי שהרוויחו מכל ההילולה היו ותיקי דגניה, שלערב קסום אחר ניצבו מול אורם הממכר והמפנק של הזרקורים. מצעד כזה של חשובים לא עבר על פניהם זמן רב. שירי הלל כאלה מזמן לא נשמעו. חבר אחד משם - מדור הביניים - סיפר לי שאחרי ההנג-אובר, התחילו כמה מהוותיקים לדרוש, מפאת גילם, שאת החגיגה הגדולה הבאה יעשו בעוד חמש שנים, לא עשר. הם לא צפו שב-1985 תהיה התנועה הקיבוצית במקום אחר.
  
***
   
צמצום פרקי הזמן בין חגיגה לחגיגה ככל שהולכים ומתבגרים, הוא תופעה מוכרת. כנס גרעין ראשון עושים אחרי עשרים שנה, בהמשך אחרי כל עשר ולבסוף כל חמש. ככל שהעתיד נעשה קצר, כך נעים יותר להיזכר בעבר; ככל שההווה לובש צבע אפור, כך העבר נראה ורוד. פתאום ארבעה חברים בחדר בשל"ת זה כיף; טרטור בטירונות זאת חוויה ולסחוב אשכולות בננות, או חבילות קש זה עונג.
  
***
  
בשנת 1974, שימשתי מדריך של קבוצת הבונים שהגיעה לשנת הכשרה בראש הנקרה. קבוצה מקבילה היתה בגשר הזיו. חלפו כשלושים שנה (2002), עד שנערך המפגש (REUNION) הראשון. הרבה שנים של דיבורים, תכנונים והבטחות עד שלבסוף זה יצא אל הפועל. למפגש אליו הוזמנתי, שהתקיים בבית כפרי גדול כ-70 ק"מ מסידני, באו אנשים מרחבי אוסטרליה ומניו-זילנד, זוגתי ואני מישראל. הכנס הציף הרבה געגועים ורגשות. בשבילי, כמי שעובד בירושלים, הוא היווה גם מפלט מאווירת הנכאים והפחד ששררה בעיר, על רקע טרור המתאבדים שהשתולל בה בעת ההיא.
  
חבר קיבוץ, המביט בקבוצות ההכשרה הללו, בתלמידי האולפנים ובגרעינים, כבסרט נע, לעתים טורדני, לא תמיד מבין את עצמת החוויה שמותירה השהות בקיבוץ אצל צעירים אלה. לרוב זה לא נגמר בעלייה - רק שלושה מתוך 21 נשארו בארץ - אך זה מתבטא בקשר מתמשך ותומך, וכעת גם בהגעה של דור הבנים, במסגרת התכניות החינוכיות השונות, כולל לשירות בצבא.
  
העובדה שברוב הקיבוצים המופרטים כבר אין תנאים - חדר אוכל, מכבסה, מועדון ומגורים מתאימים – לקליטת קבוצות כאלה, היא בבחינת החמצה גדולה.
  
***
  
בסוף הכינוס של 2002, בשיא ההתלהבות ובפרץ של נוסטלגיה, דובר על כך שבתוך חמש שנים יהיה כנס נוסף. כמו בדגניה. אלא שחמש השנים הללו התארכו והתארכו והפכו לשתיים עשרה. הכנס השני נערך במלבורן במרץ 2014 והסתיים בהבטחה לכייל את השעונים לפעם בשנתיים. כרגיל, הרגעתי. אמרתי להם שכל מפגש מסתיים בהבטחה שתיכף חוזרים. אלא שהפעם חל מפנה בעלילה: לא רק שהייתה עמידה בלוח הזמנים, הוא אפילו התקצר. מקץ שנה וחצי, בנובמבר השנה נערך REUNION נוסף עם הבטחה "לקצר טווחים" לפעם בשנה. וכדי לקבע את ההבטחה נאמר לי שכבר הוזמן מקום: אותם בתי עץ בתוך חלקת יער יפה בדיילספורד, מרחק שעה נסיעה ממלבורן.
  
המפגש בדיילספורד. מציפים זיכרונות מהקיבוץ
  
אחרי המפגש השני, אמרתי לעצמי: "זהו, מיציתי. זה כיף גדול, אבל המרחק, הזמן, העלויות." כך, עד שהגיעה ההזמנה לכנס שלישי והתקפלתי. נראה, כך חשבתי, שקרה לי מה שקורה לאנשים רבים הקרבים לעשור השמיני של חייהם: הם מחפשים את העבר.
  
***
  
בדרך חזרה היתה לי חניה של כמה שעות בהונג-קונג. מישהי, שמכירה את האי, הציעה לי שתי דרכים להעביר שם את הזמן: שיט במעבורת, או סיור בשוק הפתוח. תחילה פניתי למעבורות. התברר שרובן ככולן יוצאות למקאו. "נוסעים לשם כדי להמר", אמר לי הפקיד. עשרות קופות למכירת כרטיסים היו באולם היציאה הגדול: מי במעבורת, מי במסוק. במקאו נמצא הקזינו של שלדון אדלסון, תומכו הגדול של נתניהו והבעלים של "ישראל היום". למדתי שם שהביביתון הולך להישאר אתנו זמן רב. העדפתי את השוק.
 
התור למעבורות למקאו
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
3/12/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו