עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

העוול לפני התודה
  
לעיתים האיזון בזיכרון בין תחושת העוול שנגרם לחבר לבין הסיוע שקיבל מהקיבוץ, מופר ברגל גסה. את העוולות זוכרים, את הסיוע מדחיקים
  
ידידי הוותיק רוני, חדל לקחת חלק בהתכנסויות של הקיבוץ. הוא כועס. לפני שנים אחדות עשו לו, להרגשתו, מוסדות הקיבוץ עוול. והוא לא שוכח ולא סולח. מדי פעם הוא חוזר ומספר כיצד גבו מבני משפחתו כספים שלא כדין בעוד הוא משוכנע שאל חברים אחרים התנהגו בדרך אחרת, נדיבה יותר, סלחנית יותר.
  
החברים מאזינים ושותקים. הם יודעים את התמונה בכללותה שהיא מורכבת יותר, מאוזנת יותר. מוסדות הבריאות של הקיבוץ השקיעו במשך שנים ארוכות סכומים גדולים ביותר בניסיון לרפא או לפחות להקל על בנו של רוני הסובל ממחלה חשוכת מרפא. דירת המשפחה הוגדלה על חשבון הקיבוץ על מנת שיימצא פתרון הולם לצרכיו של הבן ולצרכי המשפחה כולה. אז למה חוזר ומזכיר רוני את העוול שנעשה לו על ידי מוסדות הקיבוץ ומתעלם לחלוטין מהסיוע הנדיב שהוענק לו על ידי אותם המוסדות שגרמו לו, לדעתו, לעוול גדול?
  
מדוע העוול נתפס כחלק מהעיוות של השיטה בעוד הסיוע נתפס כמובן מאליו אנושי? מדוע אנחנו זוכרים לעיתים עד קץ הימים את העוולות שנעשו למשפחתנו ושוכחים לעיתים קרובות את הסיוע הגדול, לעיתים אפילו הייחודי, שניתן לנו כחברי קיבוץ. לעיתים קרובות האיזון בזיכרון בין תחושת העוול שנגרם לפרט על ידי הקיבוץ לבין הסיוע שקיבלה המשפחה ממוסדותיו, מופר ברגל גסה. זוכרים את העוולות ושוכחים או משכיחים את הסיוע.
  
האם התופעה הזאת היא אוניברסלית? או ייחודית רק לחברה הקיבוצית, השיתופית ודיפרנציאלית כאחד.
  
אני נוטה לחשוב שתופעה זאת היא אוניברסלית. אלא שכאשר היא מתרחשת בקיבוץ בו מכירים החברים האחד את השני לאורך חיים שלימים - היא צורמת יותר, כואבת יותר. מסתבר שהאפיונים האנושיים הסטנדרטיים כמו: רצונו של האדם להיות עצמאי ובלתי תלוי ברצונם של מוסדות החברה בתוכה הוא חי; השאיפה לחיות במסגרת חברה צודקת המכבדת את חבריה החיים במסגרתה; הרצון לראות את עצמו כמישהו הראוי בדין לכול סיוע בניגוד, לעיתים, לאנשים אחרים שלדעתו זכות זאת פחות מגיעה להם; הרצון הגלוי או הסמוי להאשים מישהו אחר בקשיים בהם נתקל האדם במהלך חייו; השאיפה הסמויה או הגלויה להסביר את האינטרס האישי של המעניקים את הסיוע כדי להפחית או לשלול את רצונם הטוב והנקי מאינטרסים אישיים שגורמים לו לרצות לסייע ולתמוך באדם ובמשפחתו, ואולי יש גם סיבות נוספות.
  
מרמור מתמשך יוצר רוח רעה העוטפת את האדם ומקרינה גם על סביבתו החברתית. התבוננות מאוזנת של האדם על מסכת חייו, במסגרת החברה בה הוא חי, מסייעת לפרט כמו שהיא מסייעת לחברה כולה ליצור מציאות רוחנית ופיזית טובה יותר לפרט וגם לסביבתו החברתית. האם ניתן להגיע לאיזון טוב יותר בין הזיכרון של העוול האמיתי או המדומיין שנגרם לאדם לבין הכרת התודה למסגרת החברתית ולערכים על פיהם היא מתנהלת, שסייעו לפרט במצוקתו? אולי. אבל לפחות שווה לנסות.
נכתב בתאריך
1/12/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו