עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (89) / משחקיהם של בני אדם
  

משחקים מועברים מדור לדור. למשחקים האהובים על אדם כלשהו שורשים אצל סביו וסבותיו, ופירותיהם יגיעו לנכדיו ונכדותיו.

    
היום הזמין מאור בני האהוב מספר חברים לכוס שוקו ועוגה לרגל יום הולדתו השביעי. אחרי שאכלו ושתו יצאו לשחק. אני הייתי המשגיח הפאסיבי. מאור הכריז על הקמת מועדון, והם עסקו בהתלהבות בבחירת שם, בהכנת שלט ובהקמת דלת דמיונית משני ענפים לחדר דמיוני. הדבר המרתק בעיניי בכל התהליך היה החשיבות והרצינות בה הם עסקו בכל עניין, כאילו אין להם כל זיכרון או מודעות לכך שהמדובר בהמצאות דמיוניות שאין להן כל אחיזה במציאות הממשית. חששתי למה שעלול להתפתח, אך החלטתי לשמור על פאסיביותי.
  
בשלב כלשהו התגלעה מחלוקת, איני זוכר סביב מה, והרוחות סערו. כתוצאה שניים פרשו מן המועדון והקימו מועדות מתחרה. בכל מועדון עסקו בקדחתנות בשאלות מן הסוג של מי צדק ומי טעה, למה הם עשו לנו את זה, וכדומה. היה שם כאב אמתי וכעס אמתי וסכנה אמתית להתלקחות אמתית. זכרתי כי זה מה שלמדתי מאריך ברן בספרו המהולל, "משחקיהם של בני אדם": אנחנו הולכים לאיבוד במציאויות פיקטיביות, אבל אנחנו לא פיקטיביים אלא ממשיים, וזה שאנו הולכים לאיבוד זה לא פיקטיבי אלא ממשי, וגם התוצאות ממשיות. כדי שהתוצאות לא תהיינה ממשיות כל מה שנדרש זה לזכור שהעסק כולו הוא משחק, כי אז אנחנו שומרים על חוש פרופורציה ועל שליטה. למשל כשאתה מתווכח בלהט עם חבר על משהו ואז אחד מכם אומר, אתה יודע מה, בוא נתערב, והשני אומר בסדר, על מה, והראשון משיב, על קרמבו, והשני מסכים. ההסכמה להתערב על קרמבו היא בעיניי ביטוי לחוש פרופורציה בריא ולשליטה, ולכן, כשזה קורה, אז כולם יודעים שאין שום סכנה ממשית שמישהו יפגע במישהו או שמישהו ייפַָּגע, או שלמישהו באמת אכפת לצאת צודק.
  
מאור וחבריו איבדו שליטה מהר מאוד. בכל קבוצה החלו לעסוק ב"התחזקות", כמו שאומרים הדתיים, כלומר בשכנוע עצמי בצדקתנו ובאי-הצדק של הצד השני. ידעתי שזה כיוון מסוכן אך החלטתי להמשיך ולשמור על פאסיביות עד שהם יחצו את הקו האדום של האלימות הגופנית. ואכן מהר מאוד הם חצו אותו. עצרתי אותם במקום בטון סמכותי, והתקשרתי להוריהם שיבואו לקחתם.
  
אני יודע: זה המוצא הקל. לא תמיד הוא זמין. פרט לכך, הוא אינו חינוכי. הוא אולי גם לא אנטי-חינוכי, אבל הוא לא חינוכי במובן זה שהוא אינו מטפל בבעיה. שהרי האלימות הפיזית היא בעיה רק במישור המידי, ואכן חסמתי אותה, אבל הבעיה היא העוינות הצדקנית – שהרי כל עוד זו קיימת, האלימות תחזור. וגם האלימות הצדקנית היא לא הבעיה, אלא הבעיה ששני הצדדים שבויים בהמצאות דמיוניות ללא כל בקרה או ביקורת, שהרי כל עוד זה המצב, אז העוינות הצדקנית תחזור. ולשחרר אותם מזה אולי כבר מאוחר מדי, ואולי היה עלי לוותר על הפאסיביות שלי כבר בהתחלה ולעצור אותם כבר אז ולהזכיר להם, בכל רגע, שהמדובר במשחק? ואולי זה לא היה עוזר אפילו אז? ובכלל מה פירוש "כבר בהתחלה"? האם זה ברגע שהם גילו רצינות במשחק? בטוח לא: שהרי מידה של רצינות במשחק חיונית, גם אם יש לה מחיר, למשל זה, שאז אתה מתאמץ יותר מאשר היית מתאמץ אילו זכרת שזה בסך הכל משחק.
  
בירכתי את עצמי שאני מפגין מודעות לכל השאלות הללו הגם שאיני יודע את התשובות הנכונות להן. כי ראיתי שיש הורים רבים שמורישים לילדיהם משחקים מוגמרים, כלומר כאלה שמלכתחילה אין הילד יודע שהם משחקים. אבל מניין לי שאני לא עושה כן גם? מאור בני האהוב: אנחנו חייבים לשוחח על משחקיהם של בני אדם, וזה לא אכפת לי שאתה בן שבע.
  
נכתב בתאריך
29/11/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו