עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות
  
בין המעיינות
מעט פעמים, אם בכלל, האזנה למוזיקה קלאסית - שתמיד מענגת ומרגיעה - מרגשת אותי עד דמעות. קונצרט חגיגי שנערך בשמונה בנובמבר באולם הקימרון שבעמק המעיינות, תחת הכותרת "סיפור אהבה מקומי", הדמיע אותי. תזמורת הסימפונט רעננה עם המנצח והסולן שמואל אלבז, שהפליא ללהטט ולפלרטט עם מיתרי מנדולינה, והכנר הסולן, ניתאי צרי, שהעיף מתוך מיתרי הכלי מלאכים, יחד עם חבורות הזמר קיבוץ גשר, מקהלת שדות שבעמק, מקהלת בנות מסילות ותלמידי המרכז למוזיקה עמק המעיינות, ביצעו את "בין המעיינות" - פואמה סימפונית, יצירה מקורית בהשראת עמק המעיינות שכתבו מיכאל וולפה (לחן) ורחל שפירא (מילים). "משבי רוחות חמות, חילופי עונות, המעשים, החלומות בין המעיינות" שזרה, יפה להקסים, רחל שפירא חוט שני דק ועדין מאין כמוהו, ברקמה האמנותית המרהיבה של הערב היחיד והמיוחד הזה, שהיה לא רק שיר הלל לעמק שאין יפה ממנו במקומותינו אלא גם חיבור מקורי ומלא השראה בין תזמורת מקצועית מהוקצעת ומלוטשת, עם יוצרים גדולים (וולפה ושפירא) עם זמרים וזמרות מצוינים מהעמק. "בין המעיינות" היא תשבץ אמנותי מקורי ומרשים. אין לי ספק כי גם מי שאינם תושבי העמק עשויים ליהנות ממנו. הופעה אחת בלבד, נפלאה כשלעצמה, מותירה תחושה של חוסר מיצוי ובעיקר הפסד של רבים שעשויים ליהנות ממנה. לא חבל?
  
חאלד, סעיד ואני
עד היום כאשר שמעתי את המשפט הגנרי - "כסף זה לא הכול בחיים", חשתי וחשבתי שזה משפט שאומרים לעצמם הקצוות - העניים המרודים והעשירים כקורח. היום, להפתעתי, נוכחתי בנכונותו. במוסך הפחחות והצבע של אחת מחברות הרכב הגדולות מנהל את העבודה בחור אדיב ומקצועי להפליא בשם חאלד. שאלתי אותו אם יש אפשרות לצבוע לי מעט שריטות ששרט בפח הרכב שלי אי מי. הוא קרא לסעיד. סעיד פתח את דלתות המכונית ואיתר את מספר הצבע. בתוך דקות אחדות הוא נכנס לכוך הצבעים במוסך ורקח את הצבע הנכון, המדויק. הוא הביא מעט צבע בכוס פלסטיק ובתוכה מכחול דקיק. בעוד הוא צובע את השריטות פתחתי עמו שיחה קטנה. נו, סעיד, מה אתה אומר על המצב? שאלתי. הוא הביט בי יותר בדמעות מאשר במבט ואמר "לי אסור לדבר, אני ערבי". מותר לך, כמעט צעקתי. מותר לך ומותר לי. מותר לכולנו. אסור לנו להיכנע לפחד. הוא סיפר לי שלמשפחתו שורשים עתיקים ועמוקים בכפר שבו הוא מתגורר. נו, אמרתי, זה רק מדגיש ומעצים את זכותך לדבר. סיכמנו שכולנו בני אדם ושאין סיבה לא לחיות כאן יחד, לא כגזירת גורל ולא כברירת מחדל, אלא כבני אדם בחברה שבה אנשים כמוהו מספקים לאנשים כמוני שירות נדרש, חיוני. כשהוא סיים לצייר באמנות מדויקת להפליא את פח המכונית ושיווה לה מראה אחיד, הודיתי לו ונפרדתי ממנו בלחיצת יד. כסף? הצחקתי את חאלד. "סע לשלום, חביבי", הוא שלח אותי בחיוך.
  
דקה דומייה
דקה דומייה לזכר החפים מפשע הנרצחים כאן בדקירות סכינים. ובדומייה הדקה, בעוד נשאלת, זועקת, ועל השאלות שאין עליהן מענה - כמה אפשר ועד מתי - מאפילה התהייה האם לנצח נחיה על חרבנו או על סכיניהם.
  
פינת הילדים
מתחילות לנשור לי השיניים - אחת אחרי השנייה
והפה נראה כמו שן כן, שן אין. תראו מה נהיה.
וכשאני מנחש איזו מהן תהיה השן הבאה בשרשרת
פיית השיניים הורסת לי את הניחוש ובוחרת אחרת.
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
25/11/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו