עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים / אבישי מתעד ומסכם

ספרו של אבישי גרוסמן "הדרך בה בחרתי", הוא קיצור תולדותיה של תקופה. זהו סיפור אישי מאוד המשלב בתוכו את סיפור דור הבנים הראשון וסיפורם של קיבוץ תנועה ומפלגה. כך היינו
  
תמונת השער בספרו של אבישי גרוסמן, "הדרך בה בחרתי" (הוצאת "בכתב" של עין השופט), צדה מיד את העין: קבוצת אנשים, במקום בולט אבישי, מעדרים בידיהם, מעשבת כותנה, אם אני מזהה נכון את הגידול. זו תמונה מפעם, אבל עדיין בת זמננו, אשר תואמת את שם הספר. "הדרך בה בחרתי": לא דרך סלולה – אלא שורות שצריך לנכש מעשביה - אבל דרך ישרה.
  
התמונה השרתה עלי געגוע. לא לעישוב המשעמם, אלא לחוויית העבודה בקבוצה באוויר החופשי, שבסיומה אתה מביט לאחור ורואה שדה נקי מעשבים. געגוע לכוחו של היחד.
  
אופנת הסיכומים רווחת מאוד בימינו. אנשים, מתקרבים לגבורות - אבישי הוא בן 77 - ומתעדים את חייהם. לעתים זאת יווזמה אישית, לעתים המשפחה מדרבנת; לעתים הם כותבים בעצמם, לעתים בעזרת מישהו.
  
המייחד את ספרו של אבישי הוא בכך שתיעוד תולדותיו שלו הוא גם תיעוד של דור הבנים הראשון וגם תיעוד דרכם של תנועה ומפלגה, כפי שראה אותם. סיפורי ילדות, סיפורי משפחה – אבא פעיל ציבור ואמא סגפנית שהסתירה את מחלתה הקשה - השזורים במאבקים רעיונייים, חברתיים ופוליטיים.
  
מבחינת הפוליטיקה, הכותרת שנתן לאחד הפרקים "בין נאמנות לעצמאות" מלמדת הרבה. אבישי ביקורתי, אבישי לא תמיד הולך בתלם – בעיקר לא בזה שחרש יעקב חזן - אבל בסוף נשאר נאמן. ואם לא - הוא זז הצידה.
  
מעמודים רבים מבצבצת הדילמה שהיתה כה אופיינית לדורו: דין התנועה והקיבוץ או פיתוח קריירה אישית - במקרה שלו באקדמיה. הוא תוהה לגבי כניעתם של רבים מוותיקי הקיבוץ לסמכותה הבלתי מעורערת של "ההנהגה ההיסטורית" ממרחביה ומשמר העמק, חרף רמתם הגבוהה של החברים והוא תולה זאת בנחיצותה של אמונה שתצדיק את הקורבן שהעלו למען המטרות המשותפות. לא בטוח שההסבר הזה מספק. לחבר הקבוצות ולאיחוד הקבוצות והקיבוצים בהמשך, לא הייתה הנהגה היסטורית. אבישי מספר כי נפגש פעם אחת ויחידה, בנפרד, על כל אחד מהמנהיגים, שביקשו לתהות על קנקנו של הצעיר המתבלט. לא בלי גאווה, הוא מעריך כי הם האמינו שלא יוכלו להפכו לחייל שלהם ולא נפגשו אתו יותר.
  
התיאור הזה לא פוסח על סיפורי "המולדת השנייה", ועל איך שלחה הנהגת השומר הצעיר את כיתתו של אבישי להכין שביל ביער הצבא האדום, בו יצעד הציר הראשון של בריה"מ בארץ. ממרחק השנים הוא מודה שזאת היתה כמיהה אלילית, אולי משיחית, כחלק מהמאבק בקפיטליזם האמריקאי. לסיפורי הנאמנות ללא תנאי לאידאולוגיה שייך גם הבירור לקראת קבלת סמל הבוגרים התנועתי שנראה כמו מסע כומתה אכזרי שבו החניך נחשף על כרעיו וקרביו. "רק במסדרים סגורים של מאמינים פנאטיים, מתקיים טקס מעין זה", הוא כותב.
  
בספר פרקים נוגעים ללב, כמו על חיסול עדר הצאן ומכירתו, שנעשתה חרף התנגדותו של יצחק מרכז הענף - שהסתגר מרוב צער בחדרו. אבישי, בחור צעיר בעת ההיא, נאלץ לבצע את המשימה. לדבריו, "הלחץ שהפעיל עלי מרכז המשק ותחושת נאמנותי לקיבוץ עשו את שלהם". זהו סיפור הנוגע לעוד קיבוצים, שבהם רועי צאן התייחסו אל עיסוקם כאל אורח חיים ואף כאל חזרה לשורשים וחשו, לפתע, כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליהם.
  
ספרו של אבישי חושפני. הוא דן בהרחבה בדיסלקציה שלו, ובעיקר במחלתה הקשה של זוגתו, בכאב ובפירוט המשרים עצב רב. אני תוהה אם יש קשר בין הדיון הרגיש בנושאים הללו למקום שבו תופסים בספר השיחות המתועדות, שהוא וקבוצת חברים מקיימים בבית העלמין של עין שמר ("שיחות בבית הקברות"), אודות אנשים שהלכו לעולמם, ולתיאור חרדת הזקנה והמחשבות על הסוף - עניינים שרבים דנים בהם רק בינם לבין עצמם, או בליווי סרקאזם המחפה על הפחד; אולי יש זיקה בין כתיבתו זו של אבישי על הסוף לכתיבתו על "סוף הקיבוץ" כפי שהוא רצה והאמין בו.
   
הכאב של אבישי על מצבו של הקיבוץ קשור לכאבו על מצבה של המדינה. הוא מוצא זיקה ברורה בין השניים. לדבריו, "הקיבוץ מתפרק מנכסי הערבות ההדדית וגם המדינה - אין לדעת לאן היא חותרת".
  
בעניין המדינה והפוליטיקה בכלל, הוא מנהל ויכוח לוהט עם ה"ימין במפ"ם" ויורה לעברו בליסטראות, באופן שיכול לאושש את הטענה שוויכוח בתוך הבית הוא לרוב יותר מר. כן אש"ף לא אש"ף (הוא בעד), כן מערך לא מערך (הוא נגד), כן או לא התיישבות חדשה (הוא נגד) היו שאלות שהעסיקו במשך שנים את מפ"ם ואבישי - שלא כמו בכמה נושאים אחרים - בטוח כאן לחלוטין בצדקת טיעוניו.
  
בספר יש עוד פרקים חשובים וסוערים כמו העמידה של אבישי ליד ערש לידתו של "שיח לוחמים", ועבודתו במרכז ההדרכה של גבעת חביבה שם היה שותף, יחד עם אורי בר ואברמלה פרנק, ליילוד "החוברת הצהובה" שעסקה בשינויים בקיבוץ והסעירה את התנועה; או קטטת השכנים הבלתי פוסקת והבלתי ניתנת להבנה עם גן שמואל..
  
למרות שהוא משדר תחושת החמצה - קיבוצו הופרט, השמאל נחלש, השלום רחוק, פצעי המלחמות והרצון האישי להגיע ליותר - אבישי גרוסמן, בדרכו הציבורית, היה בצמתי דרכים חשובות ומשפיעות. לא כל האחריות לכך שמה שרצה בו לא התממש - מונחת על כתפיו. אלא שזו דרכם של אנשים נאבקים: הם מצפים שצדקתם תתקבל. "לעתים מתגנבת המחשבה שאולי החמצתי את ייעודי האישי", הוא כותב, כמי שחיפש נקודת משען כדי לשנות את העולם ולא מצא.
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
22/11/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו