עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

צפירת אזהרה
  
ההרכב החסר של הערבים בהפגנות המשותפות של יהודים וערבים למען מטרות משותפות, צריך לעורר דאגה
  
אני כמעט כבר לא הולך להפגנות ולא עומד בצמתים כדי להפגין את עמדותיי. השקפותיי נשארו כשהיו, אולי אפילו יוניות יותר. אבל מסיבות שונות, בעיקר תחושה עמוקה של ייאוש מהסיכוי לשנות מגמות חברתיות ומדיניות, אני לא מצליח לגייס את עצמי להגיע להפגנות או לצמתים בהם עומדים השותפים לדעתי כדי לבטא בפומבי את עמדותיהם, עמדותיי. אבל אני ממשיך להתעניין, ממשיך לעודד אחרים לעשות את מה שאני נמנע מלעשות.
  
על פי האינפורמציה שנמסרה לי על ידי ידיד אכפתי ואמין, מי שמקפיד לקחת חלק בהפגנות, כולל עמידה בצמתים בהם אמורים לעמוד יהודים לצד ערבים השואפים להגיע לחיים משותפים המבוססים על שוויון מלא בין יהודים וערבים אזרחי ישראל ולשלום בינינו לבין הפלסטינים, כוח השפעתן של הפגנות אלה מותנה בהשתתפות משמעותית של יהודים וערבים העומדים זה לצד זה. מציאות בה מספר המפגינים היהודים עולה במידה רבה על מספרם של המפגינים הערבים, היא מציאות הלוקה בחסר ומפחיתה במידה רבה את יכולת ההשפעה של ההפגנה על הצופים בה והמאזינים למסרים אותם היא אמורה לבטא.
  
מסתבר שבהפגנות האחרונות שהתקיימו ברחבי מדינת ישראל, מספר המפגינים היהודים היה גדול בהרבה מאשר המפגינים הערבים. יהודים רבים הפגינו בעד מתן זכויות שוות לערבים במדינת ישראל ולנקיטת צעדים לקראת פתיחה של משא ומתן בין ישראל ונציגי הפלסטינים. אבל הערבים שאמורים היו להיות חוד החנית של הפגנות אלה, כמעט ולא לקחו בהן חלק. והשאלה הגדולה היא מהן הסיבות לתופעה מדאיגה זאת. הרהרתי בשאלה זאת לא מעט והעליתי במחשבותיי מספר סיבות הגורמות למיעוט מספרם של המפגינים הערבים בהפגנות בצמתים הקרובים לכפריהם.
  
א. הערבים הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל נואשו מהאפשרות לשנות את המציאות החברתית - פוליטית במדינת ישראל.
  
ב. אי אימון ברצונם הטוב של המפגינים היהודים העומדים לצדם בהפגנות נגד מדיניותה של ממשלת ישראל בעודם משתייכים לתנועה הציונית שקיומה ופעילותה במשך שנים רבות גרמו לדעתם לאפליה המובנית בין יהודים וערבים במדינת ישראל, שאמורה להיות מדינה בעלת רוב יהודי אך לא פחות מכך דמוקרטית.
  
ג. הימנעות מרצון לחשוף את עמדותיהם הפוליטיות, חשיפה שיכולה לגרום להם נזק גם בציבור הערבי וגם בציבור היהודי שעמדותיו שונות באופן קיצוני מעמדות המפגינים, היהודים והערבים כאחד.
  
ד. הזדהות עמוקה עם הלאומיות הערבית הנמצאת במשך עשרות רבות של שנים במאבק נגד הביטויים הלאומיים של הזהות היהודית – ישראלית. תחושת הזהות הערבית המקיימת מאבק עם הזהות היהודית - ישראלית חזקה יותר מאשר תחושת הסולידריות שבין יהודים וערבים על רקע אמונות ואידאולוגיות משותפות.
  
ה. תחושה עמוקה שמדינת ישראל שהיא הביטוי המוחשי של המפעל הציוני הולכת ונחלשת. החזון הציוני של יצירת חברת מופת בישראל, מתחלף בחברה המקיימת בתוכה פערים עצומים בין עניים ועשירים, בין ישובים יהודיים לבין ישובים שבהם הרוב הגדול הם אזרחים ערבים. ישראל מבודדת, האנטישמיות במדינות שונות הולכת ומתחזקת, וספק אם הכוח הצבאי של ישראל יכול להבטיח את קיומה העצמאי כמדינה ריבונית לאורך שנים רבות. מכאן שהברית עם אזרחים יהודים יכולה לסכן בעתיד את מעמדם בקרב הציבור הערבי שהם חלק בלתי נפרד ממנו.
  
ו. ואולי כול אלה ביחד ואף לא אחת מהם, הן הסיבות להרכב החסר של הערבים בהפגנות המשותפות של יהודים וערבים למן המטרות המוצהרות כמשותפות לערבים ויהודים כאחד.
  
ז. שווה מחשבה. כי אם לא נדע, לא נבין אז כיצד נשתפר.
  
נכתב בתאריך
16/11/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו