עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אסון ושמו "הכבוד הלאומי"

"אמירות קדושות" המתחברות אל חרדות קיומיות המובילות לקיפאון מדיני המוליך את כולנו אל סוף דרכנו כאן
  
הסכסוך בין היהודים והפלסטינים בארץ ישראל נמשך כבר קרוב למאה שנים. איך שר המשורר: "ונמשכת שיירה מהמאה שעברה" והשיירה המדממת חצתה כבר את גבול המאה שעברה בדרך אל המאה הבאה שבה אנחנו חיים בימינו אלה.
  
מדי פעם עולים כיווני פתרונות אבל הקיפאון נמשך ואתו המלחמות, הכיבוש, ההתנחלויות והדקירות של אזרחים העוברים לפי תומם ברחובות. אז לאן אנחנו הולכים מכאן?
  
האם עדיין ניתן לממש את הפתרונות העונים בצורה הטובה ביותר על הצרכים של שני הצדדים? נראה שככול שהמרכיב הדתי ולצדו המרכיב של הכבוד הלאומי מתגבר בגיבוש עמדותיהם של שני הצדדים, כך קשה יותר ואולי כבר בלתי אפשרי לגבש פתרון שיענה בצורה הטובה ביותר על הצרכים והרצונות של שני הצדדים השופכים זה את דמו של זה לאורך שנים רבות. "כולה שלי" אומרים היהודים והפלסטינים עונים אחריהם כהד, "כולה שלי" ואין לכם מקום כמדינה ריבונית באזור אליו פלשתם במהלך מאה השנים שחלפו.
  
אין לי ספק שהאינטרס המשותף לאזרחי ישראל הערבים וליהודים אזרחי ישראל הוא המשך קיומה של מדינת ישראל בה יחיו במשותף בשוויון זכויות מלא יהודים לצדם של אזרחי המדינה שאינם יהודים. התנאי להגשמת רעיון זה עובר דרך היפרדות מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ומתן שוויון זכויות וחובות מלא לערבים אזרחי מדינת ישראל בגבולות 1967. רק פתרון זה יכול אולי להפסיק את מעגל הדמים בו סובבים שני העמים במהלך עשרות השנים האחרונות. כול ערבי שעיניו בראשו יכול להבין שחיים בדמוקרטיה (יחסית) במסגרת מדינת ישראל עדיף לו מאה מונים על חיים במסגרות ערביות – אסלאמיות כפי שהן מתקיימות בארצות השכנות לנו.
  
כול יהודי אזרח מדינת ישראל אמור להבין שהמשך המלחמות מסוגים שונים בינינו לבין הפלסטינים יביאו בסופו של דבר לקריסה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית בעלת רוב יהודי.
  
אז אם הדברים כול כך ברורים על פניהם, מדוע אינם מתממשים במציאות בה אנחנו חיים ומדממים למות?
  
יש כאלה שאינם מבחינים במשמעות המשך הסכסוך, יש אחרים שאינם מאמינים גם בזכותו של העם השני לממש את זכויותיו האנושיות – לאומיות, ויש כאלה שאמונתם בכתוב בכתבי הקודש שלהם, אם זה התנ"ך ואם זה הקוראן, לא מאפשרת להם להתבונן על הסכסוך המתמשך בעיניים רציונליות. הכתוב בכתבי הקודש המתחבר לאלימות של הצד השני, משמעותי להם יותר מאשר השיקול הקיומי של העם אליו הם שייכים. "אמירות קדושות" המתחברות אל חרדות קיומיות היוצרות את האטימות המחשבתית, מובילות לקיפאון מדיני המוליך את כולנו אל סוף דרכנו כאן בארץ חמדת אבות שאמורות היו להתגשם בה כול התקוות, כמאמר השיר.
ובינתיים הייאוש מתחזק, התקוות הולכות ונעלמות אז באמת לאן ניתן לפנות מכאן?
  
נראה שעלינו לחשוב "מחוץ לקופסה". אולי קיימים פתרונות למציאות בה אנחנו מצויים בימינו אלה שהם אולי פחות טובים, פחות הגיוניים, אבל אפשריים לביצוע?
  
נכתב בתאריך
12/11/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו