עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים / על החיים ועל המוות
  
על דרכו של טרור מופרט מעמודי הפייסבוק אל רחובות הערים
  
על החיים ועל המוות
  
אם כן, גם הטרור הופרט, או, לפחות, כך זה נראה. לא יד מכוונת, לא ארגון מרכזי, לא בקרה. שוק חופשי של פרטים מתחרים ביניהם: מי ירצח יותר ישראלים. התחרות וחוסר הארגון - כמו בשוק - הביאו לירידה במחירים (וטוב שכך). באנתיפאדת אל-אקצא מחבל מתאבד עם חגורת נפץ גבה הרבה קורבנות כשפוצץ את עצמו; היום, בפיגועי הדקירה, המפגעים מקפדים את חייהם עבור הרבה פחות מזה. לעתים זה נגמר בפצוע ישראלי או שניים בטרם הסכינאי יירה וייהרג, או, בלשון נקיה - "ינוטרל".
  
הפיגועים הללו יוצרים את אותה הרגשת מחנק מוכרת שניזונה מפחד, מחוסר אונים ומתחושת אי ודאות מה ילד יום, מה תלד שעה, מה ילד רגע; ואותה תהייה לא מובנת לגבי מוכנותם האפריורית של אנשים לשלם בחייהם כדי לגבות, ללא אבחנה, חיים של אחרים.
  
נכון, יש ייאוש, אפליה, כיבוש, אבל זה לא רק זה. עינינו הרואות, השיטה של לפגוע בכל הבא ליד ולמות, מתקיימת באזורנו גם במלחמות בין עדות ושבטים בני אותה מדינה, עם ובלי כיבוש. זה לא רק נשקו של החלש, זה גם דת ותרבות. יש תעשייה גדולה של דרשות - דתיות ופוליטיות - המתירות את דמו של האחר ומציגות את "הקרבת הנפש" כמעשה ששכר רב בצדו. זהו שכר שמציעים הדרשנים והמנהיגים לילדיהם של אחרים, לעולם לא לשלהם.
  
תאמרו: זאת מלחמה וגם חייל ישראלי, רוסי, או אמריקאי שיוצא למלחמה מהרהר באפשרות הנוראה שלא יחזור. לא מדויק. אולי הוא מהרהר בכך, אבל הוא מקווה שזה לא יקרה. הוא בוודאי לא חותם על תעודת פטירה מראש כמו מפגעי הדקירה ונושאי חגרות הנפץ. מומחים העוסקים בתחום קוראים לזה "היסוד הנפשי" המכשיר את הנכונות להתאבד. ובכן, לא לכל לוחם יש את אותו יסוד נפשי. יש כאלה שרוצים לחזור הביתה בשלום.
  
***
  
יש דמיון בין התהליכים שקדמו למה שמכונה "האביב הערבי", לבין גל הפיגועים הנוכחי, בעיקר בגלל הנשאיות שלו: הרשתות החברתיות, המאיצות את התקשורת בין האנשים, מעצימות את המסרים, הופכות שמועות לעובדות, לעתים גם לאחר שהופרכו. יש כעס, יש התססה, יש הלהטת רוחות ההולכים ומתעצמים, כמו כדור שלג שגדל, צובר תאוצה, עד שיתפוצץ. אני מניח שיש גם קלות דעת וצו אופנה אם זה לוכד ילד בן 13 שיוצא לדקור.
  
כמו באביב הערבי באין יד מכוונת והנהגה מוכרת, באין תכנית ל"יום השני" של המהפכה, גם גל האלימות הזה עשוי לדעוך או, לחילופין, להתפזר לכל מיני כיוונים. הרשתות החברתיות יכולות לעורר, להעצים, להדליק, אך לא "לתחזק". בשביל לתחזק צריך ארגון, גורם מוביל, נחוצה מסגרת. מי זוכר היום אחד בשם ואא'ל ר'נים, שנחשב למצית המחאה בכיכר תחריר בקהיר? הפייסבוק העלה ורומם, הפייסבוק העלים ואידה.
  
השאלה לאן זה ילך: האם, כמו במצרים, ייווצר מעין סדר חדש ישן? או, כמו בסוריה, תימן ולוב - השלב הבא יתפתח, חלילה, לכאוס. כשיש כל כך הרבה אדי דלק באוויר, כשהדם מתחיל לרתוח וכשסרטוני האימה של דאעש כבר נראים כמו מופעי ריאליטי - קשה לדעת.
  
***
  
אחרי מבצע קדש (1956), שבו כבשה ישראל, בשת"פ בריטי-צרפתי, את חצי האי סיני, הספיק נו-נו-נו אמריקאי- סובייטי אחד, כדי להסיג את ישראל מסיני ולגרום לצרפת ובריטניה לאפסן את שיירי היומרות הקולוניאליות שלהן. שלום לא היה, אבל הושג שקט ששרד עשר שנים. סדר כזה, לטוב ולרע, לא נראה שיש מי שיעשה היום. לסמכות המדינתית, גם המעצמתית קשה להתמודד עם טרור מופרט שבו קנאי אחד, מצד כלשהו, יכול לחולל תבערה שתוביל למלחמת הכל בכל. לעתים אני חושב שקמפיין פייסבוק חיובי, של השפויים שמאסו בטרור, מובל בידי דמויות אהודות, יהיה יותר יעיל מכל מסעות הדילוגים הצפויים של מנהיגי העולם באזור.
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
22/10/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו