עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים

פרידה מחבר: על רן הלוי, הכתב מקיבוץ כברי, שהלך בחג הסוכות לעולמו; ועל תבוסתו של הצדק מול מפעלי הצדקה
  
לרוח לא נשאר מקום
  
במהלך חג הסוכות הלך לעולמו, בגיל 63, רן הלוי מקיבוץ כברי כתוצאה ממחלת ריאות. הוא ציפה להשתלת ריאה, אך זו לא באה. ידעתי על מחלתו, לא ידעתי שהסוף כל כך קרוב.
  
בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת היה רן, לכמה שנים, חלק מעולמי. שנינו עבדנו בשבועון "קיבוץ" (לימים "הקיבוץ"), שהופק בבית "דבר"; שנינו כתבנו ב"דבר" וחלקנו דירה בת"א עם שותף שלישי - מרטין בן מורה. על רן אפשר לומר שהיה פרופסור מפוזר, במובן החיובי של המילה. איש עם הרבה ידע, בעיקר פילוסופי ופוליטי, אבל מפוזר.
  
השנים ההן היו שנות גסיסתו של "דבר". עד כמה שזה נשמע רע, הגסיסה הזאת עשתה לשנינו טוב. העיתונאים הבכירים יצאו לחפש את עתידם במקום אחר ובעיתון נוצר חלל ששאב לתוכו כותבים אחרים. רן הפך לכתב כלכלי, הוא כתב על חקלאות ולזמן מה - עד כמה שזה לא ייאמן, בעיקר בעיני מי שמכירו - גם על ענייני משטרה. מתפקיד הכתב הכלכלי נהניתי מאוד: בכל פעם שהושק מוצר חדש, רן קיבל והביא לדירה; בשבועות הגיע שליח מתנובה עם קופסה מקוררת מלאה גבינות ויין. מספיק לשבט.
  
אני לא הייתי עובד של "דבר", אך כתבתי בו טורים אישיים. תחילה מעת לעת, ובהמשך, ככל שגבר קצב פרישת העיתונאים, כן התרבו בקשותיה של עורכת הדעות (אילנה ארבל, אף היא בת כברי): "אני מוכרחה מאמר להיום", או: "אפשר ביקורת טלוויזיה למחר?" מדור הספורט של "דבר" מילא את החלל שנוצר בידיעות ספורט קיבוציות.
  
הימים היו אז ימי המאבק על הסדר הקיבוצים: רן, כמוני וכמו עודד ליפשיץ מ"הדף הירוק", היה מאוד נגד ההסדר המתגבש. שלושתנו חשבנו שמדובר בעושק. נוצר מתח עצום בין העיתונים למזכירויות התנועה, בעיקר של התק"ם בראשות אריק רייכמן. זה היה מאבק נגד ממסד גדול - התנועה ובעיקר הבנקים - שיצר בשעתו קשרים אישיים הדוקים בין הכותבים. מעין ברית של דיסידנטים. בסופו של דבר נוצחנו, אבל זה היה הפסדם של רבים - פרק מר בהכחדתה של ציביליזציה שיתופית.

רן הלוי. פרופסור מפוזר במובן החיובי
  
ככתב כלכלי היה רן מקבל בכל בוקר את עיתון "הארץ". היה מקבל, אבל לא קורא, כי היה מישהו שהשכים קום וגנב בקביעות את העיתון. בוקר אחד החליט רן שהוא עושה לזה סוף. הוא קם מוקדם, התייצב בכניסה לבית, מרחק כמה מטרים מתיבות הדואר, כדי לארוב לפושע. חיכה כשעה ואיש לא בא. משהתייאש והחליט לחזור לדירה, הוא גילה שהעיתון שוב נעלם... לקח לו קצת זמן להבין שהגנב הוא אחד השכנים שמוציא את העיתון מצדה הפנימי של תיבת הדואר, מתוך חדר המדרגות.. כהרגלו, הגיב רן באירוניה עצמית. גם זה היה רן.
  
הפרטת הקיבוץ לא היטיבה עמו. לעבודה בבננות כבר לא יכול היה לחזור ומה שהיה מוכשר לעסוק בו - עלון ארכיון, כתיבה - הלך והתכווץ מ"חוסר כלכליות". שמעתי זאת ממנו בשיחותינו הטלפוניות. פגישותינו בשנים האחרונות היו מעטות. אין לי הסבר מדוע מספר הטלפון שלו - 9952343 - נחרת בראשי כל השנים הללו. אולי זה חלק מברית הדיסידנטים.
  
האלילים החדשים
  
תכניות הבישול הטלוויזיונית הגודשות את מסכינו, שקשה לסופרן מרוב, העניקו לשפים המככבים בהן מעמד על - משהו שמזכיר את מעמדם של אלופי צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים: כל אלוף ולהקתו הצבאית, כל אלוף ושובל העיתונאים שנשרך אחריו, כל אלוף והמפלגה הרוצה בו.
  
מכיוון שנראות טלוויזיונית הפכה כמעט תנאי הכרחי לרכישת כרטיס כניסה לכנסת, לא בלתי סביר שזו תהיה ההתפתחות הבאה בעלילות ה"מאסטר שף", "מבשלים ביחד", "קרב סכינים", או "עושים שוק". ראש מפלגה שירצה להתהדר בטאלנט, יצוק שף כלשהו לאחד המקומות ברשימה. שפים זה הדבר הבא.
  
עד אז חלק מהשפים מובילים קמפיינים מסחריים של מוצרי מזון, מוצרי ניקיון, תבשילים ועוד כיו"ב. אחד הקמפיינים שנתקלתי בהם בקולנוע, הוא זה שמוביל השף חיים כהן עבור ארגון "לתת" - עמותה שבין היתר דואגת למנות מזון למי שידם אינה משגת. פעילות זאת בולטת מאוד ערב החגים המרכזיים - פסח וראש השנה.
הקמפיין של לתת נפתח בהצעת מתכון לקציצות דגים פיקנטיות. "לכל אחד יש קמח ואורז בבית" מסביר השף כהן, כשהוא מונה את מרכיבי המתכון, ואז משתתק לרגע, מרצין ואומר: "לא! לא לכל אחד יש קמח ואורז בבית! למאתיים אלף משפחות אין אפילו את זה כדי להכין ארוחה לחג! נוכל לעזור להם אם כל אחד מאתנו יתרום להם ארוחה. התקשרו לעמותה ותרמו".
  
האמת, שף חיים כהן עושה זאת בסטייל: הוא מחייך במקומות הנכונים, מרצין כשצריך, משדר חביבות. רק שאותי לא תפס המתכון המגרה וגם לא הכריזמה של השף. אותי תפס המספר מאתיים אלף משפחות שאין להן ארוחה לחג. אני נוטה להעריך שלא מדובר במשפחות מעוטות ילדים, כך שאם כל משפחה כזאת היא בת, נניח, חמש נפשות או יותר, נגיע ליותר ממיליון נפש שאין להם כסף לארוחת חג.
  
שני הרהורים עלו בראשי בתום הצפייה בסרטון: האחד - אם מספר הרעבים גדל בקצב כזה, עוד מעט לא יישאר מי שיוכל לתרום להם; השני - מזמן לא שיווקו לנו מיליון ומשהו רעבים בחינניות כזאת. כך או כך, הצדקה שוב מביסה את הצדק.
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
15/10/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו