עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים / קללת ההצלחה

למה למנהלים שרוצים להפריט את הקיבוץ רע עם זה שלחברים טוב? שער הגולן כמשל
  
במהלך השנים בהן מתנהל תהליך השינוי בקיבוץ, נולדו לגוף המשנה את פניו ואורחותיו שלל תארים: "הקיבוץ המתחדש" "הקיבוץ המשתנה", "הקיבוץ המופרט", "הקיבוץ הדיפרנציאלי", מקווה שלא פספסתי כלום.
  
בתגובה למאמרי "נימוק חלש, להרים את הקול" ("הזמן הירוק" 23.7.15) בו תהיתי למה מדגישים כי הנקלטים בקיבוצים המתחדשים "נקלטו לחברות מלאה" ולא מסתפקים ב"נקלטו לחברות" כמקובל, יצא יאיר בוימל (30.7.15) יו"ר ועד ההנהלה של סער, נגד הגדרתי את קיבוצים אלה "מופרטים". לדבריו, כל עוד לא הועבר הרכוש הקולקטיבי לידי החברים או לידי מאן דהו אחר, אין מדובר בהפרטה. נניח.
  
לא אדרש כאן להבדלי ניסוחים, אומר רק שכאשר מדובר בהפרטת הקיבוץ, ההתייחסות היא למערכת השכר והתקציבים שהפכו ממשותפים-שוויוניים לפרטיים ולדיפרנציאלים, מה שקרוי - "שינוי ליבה". נכון, ברוב הקיבוצים המתחדשים עוד אין שיוך נכסים - חלק כבר מתחיל בכך - אבל, להערכתי, זה יהיה השלב הבא. זהו ההיגיון הפנימי של התהליך, אם להתייחס למפת האינטרסים החדשה של החברים, שיוצר תהליך השינוי. הנכסים יקבלו ערך מנייתי ואז ניתן יהיה להוריש אותם, או לסחור בהם, בדיוק כפי שקורה כיום במקומות בהם שויכו הבתים לחברים.

נקרא לזה "קיבוץ פערי"
  
בינתיים, כדי לפסוח על הוויכוח אם מה שנעשה הוא כן או לא הפרטה, חיפשתי הגדרה רחבה יותר שתאפיין את הקיבוצים המשתנים. כזאת שלא תעורר ויכוח מושגי. חיפשתי ומצאתי את "הקיבוץ הפערי". אני מניח שאיש לא יחלוק על כך שהקיבוץ המתחדש הוא קיבוץ המייצר פערים כלכליים - ככל הנראה הולכים ומתרחבים - בין החברים. מה שקרוי שוויון ערך העבודה, שעמד בבסיס הרעיון הקיבוצי ובבסיס התקציב השוויוני, בוטל בתהליך "ההתחדשות". קיבוץ מתחדש ושוויון בין החברים הם תרתי דסתרי, גם אם לא נקרא לזה הפרטה.
  
התהליך הזה של יצירת פערים מדעת, כמרכיב מרכזי במעבר מקיבוץ שיתופי למתחדש, מחדד אצלי את השאלה האם זה היה הכרחי. כלומר, האם הקריאה שעלתה מן השטח לפלורליזם תעסוקתי ולבחירה חופשית של מסלול הלימודים; לגמישות באופן השימוש בתקציבים; להגברת המוטיבציה; לשימת המשפחה במרכז ולפחות מעורבות של המוסדות בחיי הפרט, חייבה בהכרח גם את שבירת השוויון בתקציב. כלומר, האם היה הכרח ב"שוט כספי" כדי לקדם זאת.
  
וזה עורר אצלי עוד שאלה: האם המשבר שחוו קיבוצים רבים, הוא לבדו היה מניע לשינוי ולמדיניות הפערים, או שזה היה רצונם של חברים - בעיקר של מי שמכונים "חזקים" - לייבא לקיבוץ את כללי השוק, כלומר: למנהל יותר, לחבר הפשוט - פחות. "השוק", הם הסבירו, גם יציף את ה"פרזיטים" ויאלצם להתאמץ יותר ולהתפרנס. אני תוהה אם מישהו השווה בין מה שעלה תהליך השינוי - ביועצים, משפטנים, רואי חשבון, לעתים מספרים בני שש ספרות - לבין מה שנחסך בשל אותו טיפול ב"פרזיטים".
  
עשיר ורע לו
  
בעצם הסיבה לכל המאמר הזה שעוסק ב"פוסט מורטם" - שהרי רוב הקיבוצים התחדשו ופתחו פערים - הם דברים שאמר אילן אשל, יו"ר שער הגולן, שהתאכזב מכך שגם לאחר הצבעה שלישית, לא הושג הרוב הדרוש לשינוי בקיבוצו. אילן הסביר: "לא השגנו את הרוב הדרוש לשינוי. המצב הכלכלי הטוב של הקיבוץ הוא אחד הגורמים לכך. אלא שהמצב יכול להשתנות יום אחד וצריכים להבין שלא לעולם חוסן, וכל אחד צריך לעבוד ולהתאמץ לפרנסתו ... לכל חבר מובטחת פנסיה של 5,000 ₪ ועם ביטוח לאומי זה מגיע ל-7000 ש"ח. הבונוס על 2014 הגיע ל־13 אלף ₪ לחבר. בנסיבות האלה כמובן שקשה להעביר את השינוי..." ("הזמן הירוק" 20.8.15). תקראו שוב את דבריו: "החברים לא רוצים את השינוי כי טוב להם".
  
מה רע בכך שלחברים טוב, אילן אשל? וגם אם, כדבריך, "יום אחד המצב יכול להשתנות", אז למה דווקא לרעה ולא, נניח, לטובה? ולמה "לא לעולם חוסן"? האם מתחייבת נפילה? ובכלל, האם המצב משתנה מעצמו, האם אין לזה קשר למה האנשים עושים, ובעיקר למה שההנהגה שלהם רוצה?!
 
שער הגולן. עשירים, עניים, העיקר להפריט
  
למה, אילן, אתה גורם לי לחוש שקצת קשה לך עם זה שטוב לחברים ואתה מחכה שיהיה קצת רע בבחינת נבואה שתגשים את עצמה? במקום שתתגאה ותשמח בכך שהחברים מקבלים בונוס ושיש להם פנסיה יפה, אתה מתלונן שזה מפריע לשינוי שאתה כל כך רוצה בו.
  
אז ככה זה הולך: כשיש משבר - מפריטים כי יש משבר; כשאין משבר מפריטים כי פעם, בעתיד, אולי יהיה משבר. ואני אומר: מפריטים לא כי יש או אין משבר, מפריטים כי רוצים להפריט. ולמה רוצים להפריט: כי זאת רוח התקופה (שבינתיים קצת השתנתה); כי קיום חברה שיתופית מצריך מאמץ והשקעה נפשית וארגונית; כי ישנם ירושות ורכוש פרטי המחפשים מימוש ו"הלבנה"; ובעיקר כי ישנם אנשים שחושבים שהם שווים יותר ולכן רוצים יותר מחבריהם ומוכנים להשקיע בכך הרבה: ביועצים, בהצבעות חוזרות ונשנות, בכפוף המתנגדים - מיקרוקוסמוס של מתווה הגז.
  
מכלל הגורמים האלה העלו אצלי דבריו של אילן אשל מחשבות על מעמדו המיוחד של המנהל בתהליך השינוי. ישנם מנהלים - לא רבים לצערי - השווים מיליונים שראו ורואים בשוויון ערך שיש לשמור עליו, בלי חשבון של רווח אישי; וישנם מנהלים - גם בקיבוצים עשירים, שקצה נפשם מכל השיתוף-שמיתוף - ויעשו הכל כדי להפריט.
לאילן אשל שאצה לו הדרך להפריט, אציע שילמד איך פקידי האוצר עושים זאת עם רשות הדואר: שלב ראשון: קיצוץ בתקציבים; שלב שני: צמצום במספר תיבות המשלוח ("אין תקציב"); שלב שלישי: סגירת סניפים ופיטורים ("התייעלות"). זה בעצם הכול. עכשיו, כשאנשים ילכו קילומטרים כדי להגיע לתיבה פעילה, יחכו שעתיים בתור בסניף הדואר ושלושים יום לקבלת חבילה, הם יקללו את הפקידים הבטלנים של השירות הציבורי ו"יבינו" שהפתרון הוא הפרטה עם עובדי קבלן שחרב הזמניות מונחת על צווארם. אני בטוח שזה יעבוד גם בשער הגולן.
  
עוד הצבעה ועוד הצבעה ועוד לחצים וגם שער הגולן יצטרף לקיבוצים הפעריים. עם זאת שאיש לא יאמר את מה שהמפריטים כה אוהבים לומר: שהיה משבר כלכלי ולא היתה ברירה. שנה טובה.
  
מתוך הזמן הירוק

הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
17/9/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו