עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / איש השנה תשע"ה

הפירוק הקפריזי של הממשלה וניצחונו בבחירות, מהמכוערות שהיו כאן, עושים את נתניהו, לטוב ולרע, לאיש השנה תשע"ה
  
ב-2 בדצמבר 2014, הטיל ראש הממשלה בנימין נתניהו פצצה פוליטית. הוא פיטר את שר האוצר יאיר לפיד ואת שרת המשפטים ציפי לבני, פירק את הממשלה, וטלטל את מדינת ישראל לבחירות חדשות ויקרות, מיותרות לגמרי, שנתיים בלבד אחרי הבחירות הקודמות.
  
גם היום, חודשים רבים אחרי המעשה, קשה להבין מה דחף את נתניהו לצעד הקיצוני הזה. נכון, הממשלה הקודמת לא הייתה קלה לניהול. נכון, לפיד ולבני, שני פוליטיקאים חדורי אמביציה אישית, ולבני חדורה באובססיה להיות ראש הממשלה, לא הקלו עליו. אולם לא היה בכך שום דבר השונה מהאופן בו מתנהלות הממשלות בישראל כבר שנים רבות. השסעים בחברה הישראלית והמבנה הפרלמנטרי-קואליציוני של ישראל, יוצר ממשלות לא קלות. האתגר של ראש הממשלה, הוא היכולת להנהיג את הממשלה וללכד אותה, על אף הבעייתיות הזאת. זה המנדט שנתניהו קיבל מן הציבור, וקשה לומר שהוא הצליח לממש אותו.
  
עם זאת, הייתה זו ממשלה שהובילה בהצלחה את מלחמת "צוק איתן", והחלה להוביל רפורמות חשובות ויפות בתחומי החינוך, הבריאות, המלחמה בעוני, הגיוס, הגיור ועוד. לא הייתה כל סיבה להפסיק את קיומה, זולת אופיו החשדני של נתניהו, חוסר הביטחון העצמי שלו ונטייתו לראות צל הרים כהרים. כל מיני שמועות קלושות על פוטש שמתכננים, כביכול, לפיד ולבני יחד עם החרדים להפלת הממשלה, הטריפו את דעתו של נתניהו, ותחושת הנרדפות הזאת הביאה אותו לגחמה הבלתי מוסברת, של פיטור השרים והפלת הממשלה. נתניהו, שהבליג על התנהגותם של השרים ליברמן ובנט במלחמת "צוק איתן", שבעודם יושבים בקבינט המלחמה הם תקפו את הממשלה ואת אופי ניהול המערכה ותפסו כותרות בהצעות פופוליסטיות בנוגע להתנהלותה הרצויה, נהג אחרת, בשל אותו פוטש שלא היה ולא נברא, או כפי שכונה בלעג "פוטש בננה".
  
החלטתו זו, טלטלה את החברה הישראלית לבחירות מיותרות, שהיו מן המכוערות שידענו מזה שנים רבות; בחירות לעומתיות, רוויות שנאה, השמצות והסתה. "אנחנו או הם" הייתה הסיסמה המשותפת לשתי המפלגות הגדולות, סיסמה שהיטיבה לבטא את רוח הבחירות.
  
מאחר והיו אלו בחירות בלי סדר יום, סדר היום היה אמון או אי אמון אישי בנתניהו. הוא עצמו הציג כך את הבחירות מראשיתן, וכך גם יריביו. המסר האידיאולוגי העמוק של יריביו היה "רק לא ביבי", או בשם החיבה "רקלוביבי".
  
הביטוי "יריביו" עלול לבלבל. לכאורה, היריב בבחירות היה "המחנה הציוני" בראשות הרצוג ולבני. למעשה, מי שעמד מול נתניהו היו בעיקר כלי התקשורת, ובראשם הבמות של נוני מוזס, "ידיעות אחרונות" ועוד יותר מכך, אתר ynet.
  
***
  
במערכת הבחירות עמדו, למעשה, זה מול זה בנימין נתניהו ונוני מוזס. מוזס ועיתוניו נתנו את הטון – טון של שנאה והסתה. לא שהפוליטיקאים שעמדו מול נתניהו היו ממלכתיים ואחראיים. זכור לרע מופע האימים של המועמדת לראשות הממשלה ברוטציה, שבו גידפה את נתניהו בגסות, בשידור חי בפריים-טיים של הערוץ השני בתכנית "מצב האומה", והגדירה את מטרת הבחירות: "להוריד את הזבל". אבל את עיקר המערכה ניהלה התקשורת.
  
הייתה זו תקשורת מגויסת במובן השלילי ביותר של המושג. מעבר להשתלחויות שלוחות הרסן בנתניהו ובמשפחתו, האסטרטגיה התקשורתית הייתה להציף את המדינה בשטף של ידיעות וכתבות המציגות את ישראל כאזור מוכה אסון, כמדינת עולם שלישית, שצעיריה בורחים לגרמניה (שבה המילקי אולי קצת יותר זול), כמקום שאי אפשר לחיות בו. המטרה - להמאיס את המדינה על האזרחים ולהביא אותם, ללא קשר להשקפת עולמם, לתובנה שכך אי אפשר להמשיך וחייבים להחליף את השלטון.
  
וגם נתניהו לא טמן את ידיו בצלחת. בעזות מצח, הוא הגדיר את המחנ"צ כ"מחנה אנטי ציוני", הגדרה צינית, שקרית ומסיתה. השפל היה בהקלטה ביום הבחירות, בה דיבר כאחרון הדמגוגים והמסיתים על הערבים הנוהרים לקלפיות, כדי לשלהב את היצרים ולעודד את נדידת תומכיו לקלפי. מיד לאחר הבחירות הוא התנצל על דבריו. הן הדברים שאמר על ערביי ישראל והן ההתנצלות היו ציניים. נתניהו אינו גזען, ובכל התנהלותו כשר וכראש הממשלה מעולם לא היה דבר שעלול להצביע על גזענות. אבל נתניהו יודע להיות ציניקן. דבריו על הערבים הנוהרים לקלפיות נבעה אך ורק משיקול אחד - הוא האמין שהאמירה הזאת תסייע לניצחונו, והמטרה קדשה בעיניו את האמצעים, גם את האמצעי של דמגוגיה גזענית. אני משוכנע שנתניהו תכנן מראש גם את ההתנצלות. הרי לא הייתה זו פליטת פה והוא גם לא אמר דברים שהוא מאמין בהם. הוא אמר את מה שהוא האמין שיקדם את מטרתו, ולאחר מכן התנצל. הדבר האחרון שניתן לומר על התנהגותו, היא שנתניהו נהג כראש ממשלה. לא כך נוהג מנהיג ממלכתי, לא כך מדבר מנהיג דמוקרטי, לא כך מתבטא מנהיג אחראי, לא היו בהתנהגותו לא הוד ולא הדר.
  
***
  
הגחמה של פירוק הממשלה והקדמת הבחירות, כמעט עלתה לנתניהו באובדן השלטון. עד הימים האחרונים, הסקרים הצביעו על מהפך. בימים האחרונים השתנתה המגמה והסקרים נבאו שוויון. ובסופו של דבר, זכה נתניהו לניצחון מכריע.
  
כיוון שנתניהו ויריביו כאחד מיקדו את סדר היום של הבחירות במנהיגותו של נתניהו - אילו התרחש מהפך, התוצאה הייתה מתפרשת בעיקר כהצבעה המונית נגד נתניהו ולכן ככישלון אישי שלו. מאותה סיבה, הניצחון מתפרש אף הוא, בצדק, כניצחון אישי של נתניהו.
  
רבות דובר על קמפיין ה"געוואלד" שניהל נתניהו בימים האחרונים של מערכת הבחירות, בהם התראיין בכל כלי תקשורת אפשרי, הזהיר שהשמאל עומד לנצח בבחירות ובקריאה נרגשת הצליח לעורר את מחנהו, לשנות את המגמה וכך הוא זכה בניצחון.
  
אולם בעיניי, הגורם המרכזי לניצחונו של נתניהו לא היה הקמפיין שלו, אלא הקמפיין נגדו. יריביו, ובעיקר התקשורת שהתגייסה נגדו, אבדו את הרסן ואת הבלמים. האופן שבו הם נהגו היה כל כך קיצוני, כל כך מלא ארס, כל כך בלתי אמין, שבשלב מסוים הוא החל לשמש כבומרנג. מי שרואה את "ידיעות אחרונות" ו-ynet מאז הבחירות, יכול להיווכח שגם נוני מוזס מבין זאת. המיאוס של הציבור מהקמפיין המכוער כל כך, הלך וגבר ככל שהבחירות התקרבו, ונתניהו היטיב לזהות זאת ובעיתוי מושלם נתן עוד דחיפה קטנה, וזכה בניצחון.
  
זחוח מהצלחתו ומהאמונה ששוב הוכיח שהוא קוסם, ניגש נתניהו להקים בתוך ימים, "עד פסח", את ממשלת החלומות שלו. אך במשך חודשיים תמימים, עד הרגע האחרון שהיה לרשותו, ניהל נתניהו מו"מ כושל, כטירון פוליטי, שבו תומרן בידי כל שותפותיו הקואליציוניות ואח"כ בידי שרי מפלגתו ואפילו ח"כים הזויים מהשורות האחוריות בסיעתו, ומצא את עצמו עם קואליציה שברירית בת 61 ח"כים, מסוכסכת ומפולגת לא פחות מקודמתה. פתאום, חלומו הרטוב הוא לצרף לממשלתו את המחנ"צ, אחרי שבמסע הבחירות שלל כל אפשרות לשיתוף פעולה עמם, בטענת "התהום האידיאולוגית" הרובצת ביניהם. תחת הקוד "המחנה הלאומי", נכנע נתניהו לתביעות המפלגות החרדיות האנטי לאומיות, טמן עמוק בבוידם את חוק הלאום, שמחלוקת על ניסוח סעיפיו הייתה כביכול הטריגר לפירוק הממשלה הקודמת, ובלם חוקים לאומיים מובהקים בנושא הגיור והגיוס.
  
במבט לאחור אפשר לסכם את צעדיו הפוליטיים של נתניהו בתשע"ה, כפירוק הממשלה מתוך גחמה, טלטול המדינה למערכת בחירות רוויית ארס שפגעה קשות בלכידות החברתית, כדי להקים ממשלה חלשה יותר מקודמתה, פחות טובה ממנה וקשה יותר לניהול.
  
***
  
במישור המדיני, הנושא המרכזי שבו עסק נתניהו הוא הגרעין האיראני. וכאן, איני שותף לביקורת הנמתחת עליו.
  
לטענת מבקריו, נתניהו העמיד כמטרה העליונה שלו מניעת הסכם עם איראן, ולא השיג אותה, ולכן זהו כישלון שלו.
  
הטענה הזו אינה נכונה ואינה הוגנת, ממספר סיבות. ראשית, מניעת הסכם אינה מטרת-על. המטרה היא מניעת התחמשותה של איראן בנשק גרעיני. אמנם ההסכם עם איראן הופך אותה למעצמת-סף גרעינית ומסייעת מאוד לתכנית הגרעין האיראני, אולם יש עוד אפשרויות שונות למנוע את הפצצה האיראנית, כך שאי אפשר לומר שמטרת העל לא הושגה.
  
אולם הביקורת אינה הוגנת גם מסיבה נוספת; ישראל אינה מעצמת העל העולמית, ויכולתה להשפיע מוגבלת. כאשר נשיא ארה"ב היה נחוש כמו טיל מונחה מדויק להגיע להסכם עם איראן בכל מחיר, היכולת של ישראל למנוע זאת, כמעט בלתי אפשרית.
  
מראשית הדרך, עמדו בפני נתניהו שתי אסטרטגיות-על אפשריות. אסטרטגיה אחת היא הצבאית, השמדת מתקני הגרעין האיראני בפעילות צבאית ישראלית. אסטרטגיה שניה היא המדינית – הפעלת לחץ על הקהיליה הבינלאומית, כדי שתפעיל על איראן סנקציות כלכליות קשות, תחת איום מוחשי בפעולה צבאית, ולהביא את איראן לשולחן המו"מ ושם לכפות עליה לבטל את תכניתה הגרעינית. נתניהו בחר באסטרטגיה המדינית.
  
יתכן שהייתה זו טעות. יתכן שצריך היה לראות את הנולד, ולהעדיף את האופציה הצבאית. אולם מי שמתנגד לאופציה הצבאית ותוקף את נתניהו על תוצאות בחירתו, נוהג בחוסר יושרה ובחוסר הגינות.
  
בחכמת הבדיעבד, יתכן שהבחירה האסטרטגית של נתניהו באופציה המדינית הייתה שגויה, אולם כאשר אנו בוחנים את החלטתו בזמנה, הייתה זו הבחירה הנכונה. בעיקרון, יש לראות במלחמה את האופציה האחרונה, שתמיד ראוי להעדיף עליה אופציות אחרות, ולנסות לפעול בדרכים חלופיות. הגישה הזאת מאפיינת מאוד את נתניהו, שמעדיף להימנע מצעדים צבאיים, ואפילו למבצע "צוק איתן" הוא הוציא את צה"ל רק אחרי שמוצו עד תום כל הניסיונות להימנע ממנו. פעולה צבאית נגד איראן עלולה היתה לגבות מחיר כבד, בשל התגובה הצפויה של איראן, בליווי הפעלה בו זמנית של חיזבאללה מלבנון וחמאס מעזה. כל זאת, בבידוד בינלאומי וללא קונצנזוס לאומי. המחיר הזה כדאי ומוצדק אם האלטרנטיבה היא איראן גרעינית, אך הוא אינו מוצדק, אם יש אלטרנטיבה מדינית.
  
נתניהו היטיב להוביל את האסטרטגיה המדינית, שהניבה הישגים אדירים. הוא הצליח להעלות את סכנת הגרעין האיראני לראש סדר היום העולמי ולסחוף את העולם להטלת סנקציות חריפות על איראן. הסנקציות פגעו באיראן פגיעה קשה, שגרמה לה לגשת למו"מ. נתניהו הצליח להשיג את ההישגים הללו, חרף העובדה שגורמים ישראליים, ובהם בכירי מערכת הביטחון, חיבלו במדיניותו בכך שעמעמו באופן משמעותי את האיום בפעולה צבאית, שהיה מנוף מרכזי להצלחת המסלול המדיני.
המטרה המוצהרת של המו"מ, הייתה להפסיק את תכנית הגרעין. כאן הכל השתבש, כאשר כבר בראשית המו"מ, בעמדת הפתיחה שלו, אובמה ויתר על הדרישה הזאת. האיראנים, שקלטו במהרה שהפרטנר למו"מ עמם חותר להסכם בכל מחיר, השכילו לתמרן אותו להסכם מינכן ב', הסכם הכניעה לאיראן.
  
במצב הזה, אסור היה לנתניהו לתת לגיטימציה להסכם. נתניהו גילה אומץ לב מדיני ופוליטי כאשר בחר להתעמת עם אובמה, להציג את ההסכם במערומיו, לפני חתימתו ואחריה. בצדק הוא נאם בפני בתי הנבחרים כדי להציג את עמדתה של ישראל. בצדק הוא המשיך לתקוף את ההסכם וסירב לקבל פיצוי אמריקאי כדמי שתיקה והשתקה לפני ההצבעה בקונגרס.
  
האשמתו של נתניהו בכך שנאומו בפני בתי הנבחרים נבעה מצרכי הבחירות בישראל, הייתה טענת שווא מכוערת ומסיתה. במקום לתת לראש הממשלה גיבוי מקיר לקיר, העדיפו מתנגדיו, משיקולים אלקטורליים נטו, להתקיף אותו ולהפריע לשליחותו. הטענה נגד נתניהו, שבהמשך מאבקו נגד ההסכם הוא מאבד את האופציה לפיצוי ישראל בידי הממשל, מגוחכת וילדותית.
  
נתניהו יודע שהסיכוי להשיג בבתי הנבחרים רוב מיוחד שיתגבר על הווטו הנשיאותי – אפסי. אולם יש משמעות רבה לכך, שיהיה רוב מוסרי בעם האמריקאי ובבתי הנבחרים נגד ההסכם. הדבר חיוני להמשך המאבק נגד הגרעין האיראני, הוא חיוני לדרישה מארה"ב לפעול נגד ההפרות האיראניות של ההסכם, וההסכם יופר, הרי אף בר דעת אינו קונה את הבדיחה על "גרעין איראני לצרכי שלום". הוא חיוני להשגת חבילת פיצוי ביטחונית ומדינית בזכות, ולא בחסד; לא כדמי שתיקה, אלא בשל הפגיעה החמורה של ארה"ב בביטחונה של ישראל, בת בריתה הקרובה. ויש לזכור, לכהונתו של אובמה יש מועד תפוגה, והמאבק נגד ההסכם חיוני מאוד במחשבה קדימה, על הבוקר שלמחרת הבחירות הבאות בארה"ב.
  
***
  
זו השנה השניה ברציפות שבה נתניהו הוא איש השנה. בתשע"ד, היה זה בזכות מבצע "צוק איתן". שנה היא זמן קצר מכדי לשפוט את המבצע, אולם דבר אחד ניתן לומר בוודאות – השנה שאחרי המבצע, הייתה השקטה ביותר מאז שנת 2000, שקטה לאין ערוך יותר מכל שנה שקדמה לה, אף שגם היום הגבול אינו שקט לחלוטין.
המלחמה יצרה, לראשונה, הרתעה משמעותית כלפי חמאס. אם המגמה הזאת תמשך גם בשנים הבאות, ניתן יהיה לסכם את "צוק איתן" כהצלחה גדולה.
  
מלחמת "צוק איתן" התאפיינה בסולידריות לאומית ולכידות חברתית יוצאות דופן. במקום למנף את ההישג לחיזוק החברה הישראלית, להידוק הסולידריות בתוכה, קלע נתניהו את מדינת ישראל למערכת בחירות קשה וסוערת, שפגעה קשות בחברה הישראלית. הבחירות המוקדמות והמיותרות פגעו במאבק נגד הגרעין האיראני. אלמלא הבחירות, נתניהו היה נואם בפני בתי הנבחרים כאשר כל המערכת הפוליטית הישראלית תומכת בו ומגבה אותו. אלמלא הבחירות המוקדמות והמיותרות, ניתן היה בשנתיים שנותרו להשלמת הקדנציה, להמשיך בהצלחה את הרפורמות שהוחל בהן.
  
אבל ההחלטה האומללה והקפריזית של נתניהו לפרק את הממשלה ולהקדים את הבחירות, הזיקה לאינטרס הישראלי מכל כיוון אפשרי.
  
החלטה זו מצד אחד, והניצחון של נתניהו בבחירות, מצד שני, הפכו אותו לדמות המשפיעה והמשמעותית ביותר בישראל בשנת תשע"ה, לטוב ולרע, ולכן בנימין נתניהו הוא איש השנה תשע"ה.
  
נכתב בתאריך
10/9/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו