עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים / בלי עוגן


ישנן פרשיות כה מקוטבות ונגועות באינטרסים, שבהן האזרח מסרב להאמין לאיש ומייחל למבוגר אחראי נטול פניות שיעשה סדר במחשבותיו. פרשת הרפז (ואחרות) כמשל
  
אנשים זקוקים לעוגנים בחייהם. עוגן הוא כלי ששומר על היציבות, אך משאיר מרווח קטן לתנועה כשיש רוחות וגלים. הוא מחזיק, מייצב ומונע התנתקות, אך מאפשר קצת חופש.
  
הכוונה כאן לעוגן מטאפורי, לאדם שהוא עוגן. מישהו לסמוך עליו, להאמין לאמירתו, שעמדתו נטולת פניות. כיום קוראים לזה "מבוגר אחראי". אנחנו זקוקים למבוגר אחראי מישהו קונצנזואלי שאין בנמצא.
  
***
  
במלחמת המפרץ הראשונה, בפרוח הסקאדיה (זה היה בט"ו בשבט), התברר - חרף הערכות שרווחו בצבא (ברק היה ראש אמ"ן) - שטילי הסקאד שמשגר לכאן סדאם חוסיין הם קונבנציונליים ולא טילים נושאי חומר כימי. בשל ההערכה הזאת הקמנו בכל בית חממות מיניאטוריות מניילון, מהודקות בנייר הדבקה, שנקראו "חדרים אטומים", כדי לא להיפגע מנשורת כימית או ביולוגית. זאת בעוד הטילים שהחלה משגרת עיראק היו של רבע טון חומר נפץ האחד.
  
הציבור, בעיקר בגוש דן שספג את רוב הטילים, הבין שניילון לא יגן עליו מפני הסקאדים והתמלא אימה. הוא ברח לפריפריה ללינת לילה, חזר למחרת לעבודה וחוזר חלילה, כך עד יעבור זעם. הרבה פולקלור התפתח סביב הבריחה הזאת.
  
המצב הזה של המשך התגוננות מפני טילים אחרים לגמרי מאלה שציפינו להם, עורר בלבול רב בציבור: ההנחיה של הצבא - אולי כדי לא לומר "סליחה טעינו", שהרי כבר חילקנו לכולם מסכות וסרטי הדבקה, אולי מחשש שבכל זאת מתישהו ייפלו גם טילים כימיים - הייתה להישאר בחממות. יריעות ניילון נגד טילים קונבנציונליים זה פחות "ממקלות כתחליף לרובים" ששרו בפלמ"ח.
  

מלחמת המפרץ 91. חיכינו לטילים כימיים,  הגיעו קונבנציונליים


מי שהוציא את הציבור מהמבוכה היה יצחק רבין, שנשאל מהו עושה כשיש אזעקה, וענה: אני לא יודע מה אתם עושים, אני יורד למקלט. זאת הייתה אמירה "שוברת שוויון". רבין נתפס כאיש נטול פניות, שלא עושה חשבון, שאמירתו נקיה, גם אם חלקה על עמדת הצבא. הציבור מצא עוגן שייצב אותו. זה לא שינה את הסיטואציה, טילים המשיכו לעוף, אבל האנשים כבר לא התלבטו. המבוגר האחראי אמר את דברו.
  
***
  
נזכרתי בסיפור הזה על רקע שני אירועים המנסרים את חלל חיינו מבלי שלמישהו תהיה איזו אמירה מכוננת, שתייצב את דעת הקהל, שתיתן קריאת כיוון. האירועים הללו שונים זה מזה בחשיבותם, אך הם די דומים מבחינת הדילמה שהם מציבים.
  
העניין הראשון הוא ההתייחסות לפרשה המכונה מסמך הרפז אשר נעה בין שני קטבים. בקוטב האחד נמצאים מי שמוכנים להישבע שהיה כאן ניסון פוטש של הרמטכ"ל וחבורתו, מעשה חמור יותר מפרשת קו 300, לדברי השר גלנט. כזכור, בקו 300 טפלו כמה מראשי השב"כ עלילה על אלוף בצה"ל ופעלו כדי להונות את ועדת חקירה שהקימה הממשלה בפרשה. הטוענים בצד הזה אינם אנשים זוטרים: מדובר באנשי ציבור ובעיתונאים בכירים ששמו את כל הז'יטונים שלהם על אשמת אשכנזי.
מנגד, יש בעלי טורים לא פחות ידועים וגם פוליטיקאים מהשורה הראשונה שנשבעים כי מדובר בבלון, שאשכנזי ייצא נקי, לכל היותר יחטוף מכה קלה בכנף, והוא ימשיך הלאה לפוליטיקה ואפילו ישמש, בבוא היום, תשובה לנתניהו במרוץ לראשות הממשלה.
  
כך, גבי אשכנזי הוא רמטכ"ל שעשה פוטש נגד שר הביטחון מכאן; ואדם שראוי להיות ראש ממשלה מכאן. אין אמצע, אין גם וגם, אין קצת מזה וקצת מזה. כל מי שיאמר דבר מה מיד יתויג. הקיטוב הוא כזה שגם הכרעה משפטית כלשהי עלולה להתקבל כנגועה באינטרסים. אין סמכות מקובלת נטולת פניות שאמירתה תטה את הכף לאן שהוא, שתסמן כיוון. אין עוגן. אין מבוגר אחראי להאמין לו.
  
***
  
העניין השני, חשוב בהרבה, הוא מסמך הגרעין שחתמו המעצמות עם איראן. חרף העובדה שיש אנשים במועצה לשלום וביטחון ובכירים ביטחוניים לשעבר כאפרים הלוי ועוזי עילם והפרופסורים יצחק בן ישראל ועוזי אבן, הטוענים כי מדובר בהסכם שאיננו רע לישראל, נראה שרוב הציבור איננו רואה זאת כך. התחושה הכללית היא כי זהו הסכם שבו האיראנים סחטו את הלימון המערבי עד תום. כאן נדרש המבוגר האחראי פחות כדי ליישב את המחלוקת הפוליטית-מקצועית הזאת ויותר כדי להבהיר לנו סוגיה אחרת: האם המלחמה שהכריז נתניהו על ממשל אובמה היא רק נגד הסכם הגרעין, או שמדובר בעסקת "הכול כלול" שבה מתערבבת במלחמה נגד ההסכם המלחמה בין הרפובליקאים - אדלסון, מטיבו של נתניהו, הוא פטרון בכיר שלהם – לבין הדמוקרטים לקראת הבחירות הבאות לנשיאות. האם ישראל ואתה יהודי ארה"ב גויסו רק לקרב על עצירת הסכם הגרעין, או גם לקרב על עצירת הנשיא הדמוקרטי הבא. אמירה של מבוגר אחראי בנושא זה היתה יכולה לעזור לנו להבין את משחק הצ'ילבות שמנהל נתניהו עם הממשל.
  
***
  
נראה כי היעלמותו של המבוגר האחראי היא חלק מן הרדידות הכללית של השיח הפוליטי בישראל. לא, אין זו הטפת מוסר, אלא תוצאה של הלך רוח כללי הנע בין פוסט מודרניזם לתרבות הריאליטי, שבה הכול הולך. עכשיו אין כבר חשיבות לשאלה מי צודק, העיקר שהמשחק יימשך. גלנט, הרפז, דן מרגלית בן כספית וכמובן אהוד ברק ואשכנזי, כולם אבדו את מעמדם כקובעי דעה ומעצבי מדיניות ונדחפו לעמדה של שחקנים בבית האח הגדול.
  
החיפוש אחר המבוגר האחראי הוא תהליך חברתי תרבותי יותר מאשר פוליטי ומדיני. המבוגר האחראי זה קודם כל אנחנו. אם נדע להביס את תרבות השוק, נוכל לכונן מחדש את עולם הדעות והרעיונות - שהפוסקים המושכלים, או המבוגרים האחראים - הם תולדה שלו.
  
מתוך הזמן הירוק
 
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
27/8/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו