עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים

על זיכרון מסויט מליל פיגוע בגשר מעריב, שייהרס לטובת הרכבת הקלה; ועל סוד אהבתו של השמאל לנשיא ריבלין
  
זיכרון מהגשר
  
ה-5 במרץ 2002, השעה היא 01:30. אני עוזב את מערכת הדף הירוק בבית מעריב, נכנס למכונית ועולה על גשר מעריב לכיוון דרום, בדרכי לירושלים. מסביב, חרף השעה המאוחרת, יש לא מעט בליינים במסעדות שבדרך פתח תקווה. אחת - "סי-פוד מרקט" - הייתה רועשת והומה במיוחד.
  
בשליש השני של הגשר, בעודי נוהג באיטיות, לקראת הירידה ממנו, הופיעה מולי דמות לבושה בשחור, אדם צעיר שרץ ריצה אקסטטית; רץ מהר וקורא קריאות שלא קלטתי את מובנן. חמישה מטר לפניי הוא נעצר לרגע, כיוון אלי תת מקלע, ירה לעברי ירייה בודדת, צעק משהו, והמשיך בריצתו. בשנייה הראשונה לא תפסתי מה מתרחש סביבי. מי מחפש אותי, מי עשה אותי ליעד?
  
הקליע פגע כסנטימטר מתחת לשמשה הקדמית, מקום חיבורו של המגב לציר המניע אותו. עוד שני סנטימטר למעלה, או ירי של צרור במקום ירי בודדת והייתי כלא הייתי... בינתיים הבחור המשיך לרץ הלאה, במעלה הגשר. בפגיעתו במכונית קרע הקליע גם את אחד מכבלי החשמל והשבית את המנוע. נשארתי תקוע.
  
המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היא שזה ניסיון חיסול, אולי של העולם התחתון, ונראה שנפלה טעות בזיהוי. באזור הזה יש מוסכים, סוכנויות לחלקי חילוף, מסעדות, מי יודע, ייתכן שנקלעתי שלא בטובתי לאיזו מלחמת שליטה. האפשרות שאני קדימון של פיגוע טרור לא עלתה במוחי. פיגועים היו אז הרבה, אך בעיקר בירושלים, מה פתאום תל-אביב?
  
המחשבה שהפכתי לכתובת גרמה לי לחשוש מפני וידוא הריגה; שהבחור יחזור כדי לבדוק אם עשה מלאכתו כיאות. במצב כזה, יציאה מהרכב הייתה מאותתת לו לחזור להשלמת המלאכה. לפיכך, חיכיתי שתי דקות בתוך המכונית, מביט בראי, כדי לראות אם הוא חוזר... אם יחזור, חשבתי, אציג פני מת..
  
אלא שמרכז האירוע עבר לזירה אחרת, כמה עשרות מטרים צפונה ממני. בחלוף שלוש דקות נשמעו משם פיצוצים ויריות. היעד היה מסעדת סי-פוד מרקט ומסעדת הסטייקים שלידה שהיו מלאות בסועדים. המחבל ריסס ביריות את המסעדות והשליך מטענים בטרם חוסל. מאוחר יותר דווח שהוא רצח שלושה ופצע כמה עשרות. על רקע קולות הנפץ והצרחות, יצאתי מהמכונית והתחלתי לגלגל אותה אל תחתית הגשר, כשממול מגיעים רכבי ביטחון והצלה.
  
האזור נחסם ואנשים - בעיקר צעירים - החלו לנהור מן הבתים לרחוב. בירושלים, למודת הפיגועים, צופרים של שלושה אמבולנסים שמנסרים בו זמנית את חלל האוויר, הם סימן ברור לפיגוע. הציבור למד לזהות. בתל-אביב עוד לא נצבר ניסיון כזה. הפיגוע, של מחבל בודד, בא במפתיע.
  
וכך, בעמדי בפינת הרחובות מאזה ודרך פתח-תקווה, מתקשר למשפחה כדי לספר מה קרה, ניגשת אלי בחורה צעירה ושואלת: "מה, זה כאילו פיגוע?"
"זה פיגוע, לא כאילו", אמרתי לה.
"שיואווו", היא קראה, "אמאלה, אני לא מאמינה..."
  
בארבע לפנות בוקר הכבישים נפתחו ומונית אספה אותי לשינת נים-לא-נים בביתם של בני משפחה במרכז העיר. בשבע בבוקר כבר דיווחו על פיגוע גדול יותר בעפולה. כך הבנתי שהאירוע שהייתי בו נכלל במה שנקרא אז "שגרת פיגועים".
  
לאחר שמסרתי עדות במשטרה מיהרתי למערכת כדי לכתוב "עדות מהשטח", לפני שהגיליון ירד לדפוס. באיחור של 12 שעות הגעתי לירושלים.
  
אנשים נקלעים במהלך חייהם לאירועים שהם "יוצאים מהם בנס". זה קרה לי כשיצאתי בשן ועין מתאונת דרכים, במערבולת שנסחפתי אליה בים ובטיול שבו מישהו דרדר אבנים ואחת, גדולה מאוד, הייתה קרובה-קרובה. משום מה המקרים ההם נצרבו בתודעה חזק יותר מניסיון החיסול הזה ואין לי הסבר מדוע.
  
בעיקר לכדה את מחשבותיי השאלה מה עובר במוחו של איש צעיר, היודע בבירור שהוא רץ אל מותו, גם אם יגבה לפני כן את חייהם של כמה ישראלים.
  
בקרוב יפוצצו את גשר מעריב ועל חורבותיו תוצב מסילה שעליה תנוע בעוד X שנים הרכבת הקלה מדרך פתח תקווה לפתח תקווה. הסיפור שלי אז יהיה כזה: "פה, איפה שיש מנהרה של הרכבת הקלה, תדמיינו שלפני עשר שנים עמד גשר. 15 שנה לפני שהרסו אותו תדמיינו שנסעתי עליו ב-1:30 בלילה ובא מחבל.."

גשר מעריב. המחבל רץ ריצת אמוק בדרכו לפיגוע
  
מישהו לאהוב
  
הפיכתו של הנשיא ריבלין לחביב העם, יכולה ללמד על אופיו, נועם הליכותיו כנותו ופשטותו, אך גם על השממה שמסביב. כי מה אנחנו מבקשים ממנהיג ציבור: שיהיה ישר, שתוכו יהיה כברו, שיגלה רגישות, שיעורר אמון ובעיקר, לטעמי, שיהיה נטול פוזה. לא נורא הרבה בימים כתיקונם, אך נדיר למדי בימינו העכורים.
ללהקת "קווין" יש שיר, הרמוני להפליא, בשם "אני צריך מישהו לאהוב". בתוך ים השנאה וההתלהמות ריבלין הפך למישהו הזה. בהתלכדות סביבו יש מצד אחד משהו מנחם: ימין ושמאל מצאו מכנה משותף. וככל שהימין הקיצוני תוקף את ריבלין על יחסו ההוגן והנכון כלפי הערבים, כך הוא נעשה - חרף היותו איש ארץ ישראל השלמה - ליקיר השמאל. ריבלין קנה את אהדתנו בזכות, אך זה גם מעיד על דלות החומר בקרב השמאל. אין שם דמות סוציאל דמוקרטית מובילה להתלכד סביבה.
  
נשיא בישראל - חרף הרצון לייחס לו מעמד א-פוליטי - הוא איש פוליטי. כך לפחות מאז הפך בית הנשיא בית לורדים לחברי כנסת, שחלקם באו אליו כדי לחזור במעמד משודרג לפוליטיקה: יצחק נבון אף עשה כן. מכיוון שכך, עולה המחשבה שההזדהות עם ריבלין איננה רק אישית, היא גם פוליטית ומסמנת את דעיכתו של רעיון שתי המדינות ואת איונו של השמאל החברתי הרדיקלי. די לנו בליברליזם ימני רך.
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
20/8/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו