עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים / מרכז העולם

קן התנועה היה בשבילי מרכז העולם. יותר מהבית ובית הספר. חייתי משלישי (פעולה) לשישי (ניקיון הקן וקבלת שבת) ומוצ"ש (עוד פעולה), בציפייה למחנה עבודה של הקיץ. במלאת תשעים לנוער העובד
  
השנה היא 1960 (פלוס-מינוס) ואנחנו "בפקק תנועה" בצפון הישן של תל-אביב. שלושה קיני תנועה נדחסו שם ברדיוס של כשני קילומטר: ממזרח, בשדרות עמנואל, סמוך לרחוב אבן גבירול, קן ("מחנה") המחנות העולים - צריף וכמה בטונדות - שממשיך לתפקד ואף זכה לשיפוץ באמצעות גיוס תרומות אינטרנטי של החניכים; במרכז, קן הנוער העובד שניצב בקרן הרחובות ארלוזורוב ואדם הכהן והפך כעבור כעשרים שנה לקומפלקס של מגורים ומסחר; מערבה משם, ברחוב מצדה, שכן קן השומר הצעיר, שגם הוא פינה מקומו לטובת מיזמי מגורים.
  
ניסיון להבין בעת ההיא את ההבדלים בין התנועות לא הוביל לשום מקום. פרשת הנאמנות לברית המועצות של השומר הצעיר נותרה מאחור, שטחים כבושים עוד לא היו לנו וגם הממשל הצבאי, שנגדו מחו בעיקר השמוצניקים שצבעו בסיד סיסמאות בגנותו ולפעמים נעצרו על כך, עמד להסתיים. אז על מה נשאר להתווכח? על לא הרבה.
  
היו מנהיגים שכל אחד רצה את הנוער שלו על ברכיו. ללוש אותו כדי שיצביע למפלגה שלו; שיתגייס עבורו ביום פקודה; שיצעד עם המפלגה שלו באחד במאי; שישלים בבוא השעה את קיבוצי תנועתו. ואולי, בעצם, הזיקה לתנועות הייתה לפי דפוסי ההצבעה של ההורים, על נאמנויותיהם השבטיות.
  
לי לא הייתה שום זיקה. שום פוליטיקה לא הייתה בבית. בטח לא פוליטיקה פועלית. איציק ואבנר, שני חברים מכיתה ז' אמרו לי "יש הערב פעולה בתנועה המאוחדת", שמקץ שנתיים הפכה לנוער העובד והלומד, והציעו לי להצטרף. במבט לאחור, כמי שכמה שנים קודם לכן הגיע מן המעברה לתל-אביב הקטנה, התנועה הייתה לי שער להשתלבות עם ילדי האוכלוסייה הוותיקה. היה בזה אפילו סממן של יוקרה, יחידת עילית שבזה לחברה "הסלונית" שהחלה מתפתחת סביבנו.
  
איציק ואבנר עזבו אחרי זמן קצר ואני המשכתי. הפכתי למה שנקרא אז "שרוף", שזה "מורעל" בלשון ימינו. הקן היה לי לבית שני. הייתי האיש עם המפתח: מגיע ראשון, עוזב אחרון.
  
הטיפ של גולדה
  
בימי שישי עבדתי במשלוח פרחים לצורך אסוף כסף כיס. סמוך לביתנו ניצבה חנות פרחים ואני הייתי נער המשלוחים שלה, עם אופניים וארגז מאחור. שישי אחה"צ היה שיא הלחץ. אנשים שולחים לאהובותיהם פרחים לערב שבת ואני הייתי שם את הזרים בארגז ורוכב לחלק. חרשתי את תל-אביב.
   
אם קרה, חס וחלילה, שמסלול המשלוח עבר סמוך לקן, בזמן שחברי העדה – אלה שכסף כיס בא להם מההורים - עשו תורנות ניקיון לקראת שבת, הייתי חונה שם ושוכח את עצמי. עוד דקה ועוד דקה, השבת כבר נכנסת, הזרים מחכים ואני בקן. נהגתי לספר לבעל החנות ש"היה לי פנצ'ר" עד שאיזה שכן ראה אותי בקן עם הפרחים וסיפר לו למה המשלוח מתעכב. בעל החנות, בולגרי חביב, היה סלחן כלפיי, כי הייתי היחיד שהסכים לקחת משלוחים גם באמצע השבוע, כשהטיפים דלים במיוחד.
  
אחד המשלוחים, אגב, היה אל גולדה מאיר שגרה בשעתה במעונות עובדים ברחוב הירקון. מכיוון שלא הבנתי אז מהו מעמדה, לא הצצתי לראות מי השולח ומהו כתב לה.. כך או כך, הטיפ שלה היה מאכזב – עשרה גרוש, שזה הכי סטנדרטי. האמת, גם הזר היה סטנדרטי.
  
***
  
אי שם בשנות השבעים של המאה הקודמת, עשיתי קדנציה כרכז מחוז בנוער העובד. הפעילות כבר הייתה יותר מועדונית ופחות רעיונית, מעין מתנ"ס לעניים; מחנות העבודה הלכו והתדלדלו כי הקיבוצים העדיפו מתנדבים ככוח עבודה "יעיל"; מחנות הקיץ הוסבו לקייטנות. ואת מקומה של החולצה הכחולה תפסו חולצות טריקו אופנתיות עם סמל תנועה זעיר, כי צריך להתאים את הלבוש ל"סביבה המשתנה".
  
כחול עולה
  
חזרה לימינו: אני ניצב משתאה למראה הקאמבק הגדול של תנועות הנוער הכחולות. הן עושות זאת בלי דחיפה מפלגתית כמו זו שהיתה בשעתה, כמעט ללא עורף קיבוצי ומול הורים מודאגים שמא המסלול שבחרו בו ילדיהם – חיי שיתוף צנועים - יקשה עליהם "להסתדר בחיים". אבל העגלה נעה ומספר היושבים עליה רק הולך גדל.
  
מעת לעת בגיחותיי לתל-אביב אני מקיים "ביקור מולדת" במרכז הנוער בעובד בדרום העיר: רואה את היקף הפעילות - הוצאת ספרים, הגנה על נערים עובדים, יוזמות חינוכיות, פיתוח קואופרציה, שילוב בני המיעוטים בתנועה - ומתפעל. חלומות שחלמנו ולא הגשמנו, על תנועות בוגרים, מתממשים למול עינינו, המעשה החינוכי עולה כפורח: גרעיני אומנויות, קיבוצים עירוניים, מדרשות...
  
בשבוע שעבר ציינה תנועת הנוער העובד תשעים שנה לייסודה בוועידה בחיפה. תמונה של אלפי חולצות כחולות כמו זו שנראתה שם, לא ראיתי מזמן. זו תמונה שיש אחריה תוכן ואנשים מכווני מטרה. השאלה היא מתי כל זה יקבל ביטוי פוליטי? מתי המדריכים יהיו למנהיגים שיטביעו חותם ברמה הלאומית? מתי מי מהם יהיה, למשל, מזכיר התנועה הקיבוצית? שאלה. כך או כך, שאפו גדול. אופס, עלה והגשם...

הנוער העובד, הוועידה העשירית. עוצמה באדום כחול
  
נ.ב. לכנסים בנושא המזה"ת, שמקיים מכון ממרי בו אני עובד, מוזמנים גם חברי תנועות הנוער בירושלים. לאחד הדיונים הגיעה קבוצה של אנשי השומר הצעיר ש"תפסו פינה" וגם שאלו שאלות. חבר ותיק פנה אלי בתהייה: לא ידעתי שנשארו תנועות נוער בארץ...
  
מתוך הזמן הירוק
 
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
13/8/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו