עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות

מדוע שונאים אותנו?
יש מי שמכריזים על שנאתם את הקיבוצים באשר הם בכל מקום. לא מדובר ברתיעה, בסלידה, במיאוס או בתיעוב. מדובר בשנאה. יוקדת. רעילה. ארסית. מה גורם אותה? מן הסתם סיבות וגורמים שונים: הצלחת הקיבוצים, כישלונם, העדפתם, קיפוחם. מארג של סיבות - חלקן קוטביות, חלקן סותרות. קיבוצים ממשיכים לעורר זעם וקנאה - חומרי הבעירה של השנאה – גם לאחר הפרטתם. המיתוס והאתוס של הקיבוץ נותרים כשהיו, ממשיכים להזין את דימוי הקיבוץ בתודעת שונאיו כארגון של עלוקות המוצצות את משאבי המדינה. יש פשעי שנאה. שנאת הקיבוצים בכלל והקיבוצניקים בפרט אינה פשע. היא איוולת. היא חסרת תוחלת, נטולת טעם ותועלת. היא מבזבזת, לכאורה, את משאביה הבלתי נדלים ואת השימוש הבלתי נלאה של השונאים בהם, אבל היא ודאי לא מכלה אותם. השונאים, בשנאתם, מגדילים, מרבים ומעצימים את השנאה. מה היו עושים השונאים אלמלא הקיבוצים? במי היו יורים את חצי שנאתם הרעילים? על מי היו טופלים את האשמה בהיותם טפילים?
   
יום האישה
אולי זה צירוף מקרים אבל מאפיין מובהק אחד של הצירוף הזה פותח בי ספק האם הייתה מקריות בצירוף הזה. באחד מבקרי יולי נסעתי עם מכוניתי למרכז הארץ. בימי ראשון מתחוורת ומתחדדת ביתר שאת התחושה כי כבישי ארצנו אינם אלא נחשי אספלט ארסיים וכמוהם גם נהגים לא מעטים (אם לנקוט לשון המעטה). רבים מהם דרוכים להכיש בכל רגע על הכביש, אשר פקקי התנועה/תנוחה השונים קולעים נהגים למצבים, שבהם מתבקש ולא אחת מתחייב ויתור של מי מהנהגים לזולתו על מנת לאפשר השתלבותו בנתיב. במקום ובשעה ההם אף לא אחד מהנהגים ויתר ואפשר לי להשתלב. הראשונה והיחידה שעשתה זאת הייתה נהגת. כך גם ביציאה מחנייה כל שהיא שחניתי בה: היחידה שאפשרה לי לצאת ממנה הייתה נהגת. נהגים שונים לפניה ראו שאני מנסה לצאת אבל איש מהם לא הואיל להמתין שנייה וחצי עד שאצא. אצה להם הדרך. רץ להם הזמן. באותו יום שוחחתי בטלפון עם שלושה נציגי שירות של חברות שונות. ספגתי נביחות. נציגת שירות של אחת החברות שוחחה עמי באדיבות רבה ובנימוס מופלג, יוצאת דופן בדרך הארץ שהפגינה. על פי מבחן התוצאה של אותו יום- סתם יום של חום- טבעי שאצפה לכך שכל יום עתה ואילך יהיה יום האישה.
  
נקודה למחשבה מאוזנת
החופש הגדול מחדד ומדגיש מאפיין ייחודי בקיבוצים. הילדים נמצאים ב"מסגרת". יש להם פעילות מסודרת, מובנית ומגוונת. ההורים שקטים. הם יודעים כי הם לא נדרשים לשבור את הראש (או תכנית חיסכון) כדי לחשוב כיצד להעסיק את ילדיהם בחופש הגדול וכיצד לממן את העסקתם. ראוי ומתבקש, כי מי שמבקרים את "השיטה" יידרשו גם אל עובדה מוכחת זו כשהם מגבשים את דעתם עליה.
  
קוצו של יוד
היא שאלה אם רשפים זה על יד תל אביב, כי היא יודעת וגם זוכרת שם של יישוב ששמו דומה. רשפון הוא מושב עובדים במרכז הארץ, הגובל בכפר שמריהו בדרום, ברעננה במזרח, בשפיים בצפון (ובים התיכון במערב). כשהעמדתי אותה על טעותה היא לא נזקקה לשום נתון נוסף לפני שאמרה: "יחי ההבדל, מה?".
  
שורה תחתונה
ויתור לעצמנו הוא כניעה. ויתור לזולת הוא ניצחון.
  
מתוך הזמן הירוק
 
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
9/8/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו