עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מחאה בניוטרל

מחאת הגז לא ממריאה, משום שהיא תובעת שיפורים במתווה הטייקוני הקיים במקום לצאת נגדו, אומר פרופסור דני גוטוויין, הקורא להלאים את משק הגז לפי המודל הנורבגי. ריאיון
  
מחאת הגז לא ממריאה. היא איננה סוחפת את הציבור, בין הפוליטיקאים, רק מעטים נרתמים אליה, בראשם שלי יחימוביץ'. לאחרונה קיים אתר "כלכליסט" ראיון מצולם עם כמה חברי כנסת בסוגיית הגז. הבורות שגילו היתה מפחידה, הידע שלהם בעניין שתהיה לו השפעה שקשה להגזים בחשיבותה על חיינו - אפסי.
  
התהייה היא למה כאשר המטרה כה ברורה, חשובה, ממוקדת במשאב לאומי שעומד להישלט בידי חברה זרה; כשמדובר בתהליך עקום שניהלה המדינה מול נובל אנרג'י ויצחק תשובה אשר נקטל על-ידי מבקר המדינה; כאשר הולכים ונחשפים פרטים חדשים אודות כשלי הממשלה בנושא זה, המחאה הציבורית כה רפויה?
  
את התהיות האלה העליתי בפני פרופ' דני גוטוויין, מאוניברסיטת חיפה, המתבונן כחבר בחוג יסו"ד (ישראל סוציאל דמוקרטית) בתהליכי ההפרטה והמחאה של השנים האחרונות ויש לו תובנות לגביהן.
  
דני גוטוויין מציג שלושה נימוקים לרפיונה של המחאה, הקשורים זה בזה:
א. היא מצביעה על פגמים במתווה בלא להציע פתרונות
ב. היא איננה נוגעת במבנה הבעלות על שדות הגז
ג. ובעיקר, היא איננה פוליטית
  
לדבריו, "מי שעורר את הסיבוב הנוכחי של סאגת הגז היה פרופסור דיויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, שהצביע על קיומו של הסדר מונופוליסטי על משק הגז של תשובה ונובל אנרג'י. רצונו להכריז על החברות כמונופול הפך את הנושא לציבורי, זה לא קרה מעצמו. המחאה שהתפתחה מצביעה על אין סוף פגמים הטמונים במתווה ועוררה עניין ציבורי בעקבות חשיפתם, אך לא מעבר לכך. זה התחיל לקבל את האפיונים של מושחתים נמאסתם, הון-שלטון וכד'. מצד אחד יש חשיפה של פגמי החוזה, מצד שני אין אמירה באשר לדרכי הפתרון".
  
מאין נובע הכשל הזה?
"המחאה בתחילתה התמקדה בשני עניינים: יצירת תחרות שתוביל לירידת מחירים, לצד התערבות רגולטורית. התביעה הזאת קיבלה את ההנחה הבסיסית לפיה חלקים ממאגר תמר והמאגרים כריש ולווייתן יימכרו לגורמים אחרים ולנובל ולדלק יוכתב לוח זמנים לפיתוח שדה לווייתן, מתוך הנחה שכך תיווצר תחרות. בכך, פתרון שהציעה המחאה, רק חיזק את המודל הטייקוני. באי יציאתה נגד השיטה, היא חיזקה אותה. המשנה ליועץ המשפטי, אבי ליכט ואחרים הצביעו על כך שכוחם וכספם של הטייקונים המתורגמים להשפעה פוליטית, יוצרים מציאות המונעת מן המדינה יכולת לעמוד מולם. גם מבקר המדינה כתב עלכך. המחאה התמקדה בכשלי ההסכם אך התעלמה מהבעיות הכרוכות בפתרון שיגדיל את עצמת הטייקונים. הסתירה הזאת התבהרה למוחים ולאחרונה יש שינוי המתכנס לאמירה שאיננו יכולים לבנות על התחרות ויש לכפות באמצעות הרגולציה הורדת מחירים. ואולם, בהינתן הכוח הטייקוני קשה להאמין בהצלחת הרגולציה. כך נכנסה המחאה לדיסוננס מובנה: מצד אחד ביקורת כוללת ומחודדת, מצד שני העדר הצגת אלטרנטיבה שיכולה להוות בסיס להעצמת המחאה. כל הפתרונות שהוצעו הם במסגרת המתווה הקיים ושיפורים נקודתיים בו. זה לא פתרון שסביבו יכולה להבנות מחאה רחבה".

דני גוטוויין. המחאה צריכה לתבוע הלאמה
  
האם יש פתרון אחר?
"הפתרון הממשי שתנועת המחאה מסרבת לאמץ הוא הלאמה של משק הגז על בסיס ההיגיון של השיטה הנורבגית. נורבגיה, כמדינות אחרות, שמרה בידה את השליטה במשק הגז, תוך שהיא מאפשרת לגורמים פרטיים לקחת בו חלק, אך מבלי לסבן את יכולות המדינה לווסת את תעשיית הגז והנפט. רק באמצעות הלאמה תהיה מדינת ישראל מסוגלת לבלום את כוחם של הטייקונים. מתבקש מהצעה זו שהמדינה תלאים תמורת פיצוי את החלקים המוצעים למכירה במתווה הנוכחי וע"י כך תמנע מצד אחד את חיזוק הכוח הטייקוני ומצד שני תהיה פחות חשופה לסחטנות הנוכחית של החברות. למרבה התמיהה, אם יש דבר שמרבית דוברי מחאת הגז נזהרים ממנו כמו מאש, זה ההלאמה. מבחינת השקפתם הן נמצאים בעולם התחרות והשוק, תפיסה שלא נבדלת מהותית מתפיסת הממשלה. מתנהל ויכוח טכני שבכל מקרה ישמר את הכוח הטייקוני".
  
אבל נתניהו מדבר נגד ריכוזיות ומונופולים.
"נתניהו אכן רוצה להקטין את כוח הטייקונים ולהחליפם במעמד רחב של בעלי הון בינוניים וקטנים שיתנו בסיס חברתי למשטר ההפרטה, אבל הוא נמנע מכך בנושא הגז משום שמשק הגז לא בנוי לבעלי הון בינוניים - רק טייקונים יכולים לפעול בו - ולכן החלופה הממשית היא או טייקונים ותאגידים, או מדינה והלאמה והוא בוחר בטייקונים כדי לא להכניס את המדינה. זה מלמד שאכן הדרך היחידה להתמודד עם הכוח הטייקוני זאת ההלאמה.
  
הסירוב של מחאת הגז להתמודד עם הבעיה באופן כוללני, קשורה לאופי הפוליטי שהיא מתעקשת ללבוש. דובריה אינם חדלים מלציין שמחאתם היא לא שמאל ולא ימין. זה בולם את הפיכת מחאת הגז להתארגנות פוליטית רחבה היוצאת נגד ההסדרים החלוקתיים הקיימים".
  
מה עושים?
"האלמנט של מחאה נטולת פתרון מוצה ב-2011. השמאל צריך לפרוץ את המבוי הסתום ולהפוך את מחאת הגז לבסיס לערעור על יסודות משטר ההפרטה בכלל. האופק הרחב של מהלך כזה עשוי לעורר תמיכה מצד ציבורים רחבים. אי אפשר לארגן מחאה שמשמעותה פוליטית תוך עיקור היסוד הפוליטי שבה. היא עוסקת באחד הנושאים החלוקתיים במדינת ישראל, אך מסרבת להודות בכך. זאת מחאה של תסכול ולא של קריאת כיוון. כששואלים מה הדרישה, התשובה היא שקיפות ודיון פתוח. מה שצריך, זה לדבר על הלאמה ולא על אופי הרגולציה, כך זה יהפוך לסדר יום רחב יותר שיכלול דיון על דיור ציבורי, מדינת רווחה, עובדי קבלן ועוד. ההשתתפות הנמוכה במחאת הגז היא מחיר הא-פוליטיות והטשטוש של מחאת 2011".
  
מתוך הזמן הירוק
 
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
6/8/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו