עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קצרים על הקיבוץ (25) - קובה כראי לקיבוץ

לפני הבחירות האחרונות לכנסת הייתי בטיול של שבועיים בקובה.
  
קובה היא סוג של ניסוי סוציאליסטי מעניין, שטומן בחובו תובנות למתבונן - כל מתבונן והמשקפיים שהוא מרכיב.
  
אני חובשת, כידוע, את משקפי הקיבוץ וקובה היא סוג של קיבוץ שיתופי ענק: כ-80% מתושבי המדינה הם עובדי ממשלה. כל האזרחים מקבלים מהממשלה דירה, תעסוקה, חינוך חינם מהגיל הרך ועד אוניברסיטה כולל, שירותי בריאות חינם, אבטחת הזקנה וטיפול בקשיש ועוד. מצרכי מזון בסיסיים וביגוד מחולקים בהקצבה באמצעות פנקס תלושים חודשי. השוויון נוכח. שוויון כלכלי, שוויון מגדרי, שוויון בין גזעים. אין שנאה ואין אלימות.
אנשים נראים מאושרים. מנגנים, שרים ורוקדים. חיים את היום. וודאי לא מדוכאים או אומללים.
   
גן עדן???
קיים בקובה ביטחון קיומי, אך רמת החיים הכללית נמוכה. לכולם.
אין פתיחות לעולם, לקדמה, למידע.
  
האם צורת התנהלות זו היא בת קיימא?
  
שלושה אלמנטים חסרים בה, לטעמי:

א. הדמוקרטיה - אזרחי קובה אינם עסוקים בפוליטיקה, אינם בוחרים בצורת החיים. סוציאליזם שאינו כרוך בבחירה אישית, וולונטרית, זמנו קצר. מה שמשתקף לי במראה הקיבוצית - כמה חשוב לשמר את הדמוקרטיה והבחירה המחודשת בצורת החיים.
  
ב. החינוך לסוציאליזם - אינדוקטרינציה: עד כמה שהתרשמתי לא מחנכים בקובה לסוציאליזם. זה מתחבר לחוסר בדמוקרטיה ולאי הבחירה. ברגע שתתאפשר חלופה אחרת, ועם תחילת שלטונו של ראול קסטרו זה מתחיל להתאפשר, אנשים יבחרו בחלופה הקפיטליסטית מבלי להבין על מה הם מוותרים במעבר אליה או אילו בעיות יציפו אותם בהמשך.
ושוב במראה הקיבוצית שלנו: איננו מחנכים לקיבוץ. איננו מחנכים באופן ישיר וגלוי לערכים סוציאליסטיים.
איננו מחנכים להשקפת העולם הרחבה שהבחירה בחיי שיתוף היא תוצאה ממנה. ילדים ונערים הגדלים בקיבוץ חווים את החיים אך אינם מתורגלים בשיחה על צורת החיים.
  
ג. רמת החיים בקובה נמוכה, המקום קפא בזמן לפני 65 שנה. חיים את היום. אין דאגות קיום אבל גם אין חלומות ואין יזמות. האפשרות להתאמץ ביחד ולשפר את רמת החיים של כולם במשותף - לא קיימת כלל, בטח לא בגודל של מדינה, כשאין משוחחים על כך ואין פלטפורמות ליזמות משותפות.
התחושה היא של שלטון כל יכול וציבור אדיש.
  
ושוב בחזרה לקיבוץ - חיים בקיבוץ אין משמעותם נזירות לנצח. השאיפה המשותפת להעלאת רמת החיים איננה פסולה, היא יכולה לחזק את הרצון האישי לבחור שוב ושוב בחיי הקיבוץ.
  
חזרתי לארץ שתושביה אנשים מבריקים, ממציאים, יוזמים. שהשאיפה לשפר כל הזמן את רמת החיים גורמת לנו לחיות במאמץ למען העתיד, עבור חלום (או אשליה) שכלל לא מובטח ולוותר על חיי ההווה. קצת כמו העכברים על הגלגל...
  
חזרתי לארץ שבה הממשלה מסירה עוד ועוד נתחים של אחריות על חיי אזרחיה, מעבירה להם אחריות על חייהם והם מצידם בוחרים בה שוב ושוב. מריעים לה על כך.
  
חזרתי לארץ שעומק הפערים בה עצום, השוויון הולך ומצטמצם. ארץ שבה מבטיחים לנו שאם נתאמץ ונתאמץ נגיע לעושר (לא בהכרח לאושר), כאילו הכל תלוי במאמץ של כל אחד ואחת ולא בתנאים החיצוניים. ארץ בה חלוקת המשאבים זועקת בחוסר ההוגנות שלה.
  
חזרתי לארץ בה הקיבוצים, שהיו סוג של "מדינות רווחה" בזעיר אנפין, ממשיכים לחשוב שההתנערות מהאחריות המשותפת והעברת האחריות לפרט היא הפתרון האולטימטיבי לכל הבעיות.
  
ואני חושבת - שהשאיפה לשוויון מבטיחה חברה נכונה, חברה בריאה ונכונה בונים ביחד, לימוד ודיבור כדרך חיים מביאים לבחירה תדירה בקיבוץ כדרך חיים.
  
מאיה שפיר, רכזת המטה השיתופי בתנועות הקיבוציות
נכתב בתאריך
4/8/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו