עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (83)
   
בין משיחיות לריאל-פוליטיק (מדינה שאינה מכירה בעצמה, רשימה שביעית ואחרונה)
  
מאור בני האהוב נהג זלזול כלפי אמו. הערתי לו. הוא השיב: היום שבת, ושבת הוא יום של אלוהים, אז מותר. באותו רגע השמעתי לעצמי בלב אזעקה חזקה של שעת חירום. אני מודה שצעקתי עליו. אתה לא רוצה להיות כמו האנשים שכך נוהגים. אלה הם הפושעים האיומים ביותר בהיסטוריה, שמשתמשים באלוהים כתירוץ להתנהגות נלוזה. הדת עצמה, הסברתי לו, אוסרת על כך ואף אומרת שהשימוש באלוהים כתירוץ להתנהגות רעה הוא עלבון לאלוהים וקוראים לזה חילול שם שמים. אם יש אלוהים, ואם הוא טוב, אז הוא מעדיף שלא תאמין בו מאשר זה. בסוף ביקשתי ממנו סליחה על שצעקתי עליו. הוא לא מיהר לסלוח.
  
כן, מאור, אני יודע: בישראל הזלזול בכבוד הזולת לא רק נחשב מותר אלא אף מחויב. להשקפה שמחיבת זאת קוראים ריאל-פוליטיק. בישראל חושבים שריאל-פוליטיק זוהי פוליטיקה מציאותית, כביכול אמנות האפשר והפשרה, או פרגמטיזם: אתם זוכרים, דונם אחר דונם, עז אחר עז וכל זה. אבל האמת היא שהביטוי "ללכת על מה שאפשר" לא אומר כלום, כי תמיד אפשר הרבה דברים, וצריך לשאול: מהן החלופות הקיימות? כיצד ניתן לייצר נוספות? מה המחיר של כל חלופה? איזו חלופה שווה את מחירה בטווח הקצר? איזו בטווח הבינוני? אילו פשרות סבירות? אילו לגיטימיות? וכולי. פוליטיקה פרגמטית שואלת את כל השאלות האלו ומנסה לדון בהן ברצינות ואם אפשר אז גם להשיב עליהן, וגם דוגלת בשקיפות, כלומר, בעיקרון של לתת לצד השני את אותן תשובות שאנחנו נותנים לעצמנו. והיא גם דוגלת בקיום חלקך בהסכמים שאתה חתום עליהם. אבל לא הריאל-פוליטיק: הוא אינו שואל מאום, ואינו דן במאום, ובוודאי שאינו דוגל בשקיפות, והכי פחות חשוב בעיניו לקיים הסכמים, פרט למתי שזה משרת אותך. ותמיד יש לו את אותו הנימוק: כולם עושים כך ממילא. למה? גם על כך יש לו תשובה: זהו טבע האדם: החזק תמיד דופק את החלש. מי שאינו מכיר בכך משדר חלושה ונדפק. לפעמים דוברי הריאל-פוליטיק מוכנים להיות יותר ספציפיים: גם אם זה לא טבע האדם, זה בכל מקרה טבעם של האנשים שבמחנה הנגדי: השחורים / הלבנים / הערבים / היהודים / הדתיים / החילוניים / השמאל / הימין וכולי. תאמין לי, הם אומרים, אני גדלתי איתם, אני מכיר אותם מקרוב, חלק מהחברים הכי טובים שלי הם משם, אני יודע על מה אני מדבר.
  
הרעיון שאין עם מי לדבר הוא לפעמים אמת, ולפעמים לא, אבל גם כשהוא אמת אפשר לשאול, אז מה עושים. הריאל-פוליטיק אומר שהרעיון הזה הוא תמיד אמת, בעיקרון, ושאין מה לעשות וחסל, עם דגש חזק על "וחסל". חסידי הריאל-פוליטיק מוצאים מיליון דוגמאות שממחישות את מה שהם אומרים, ולמרות שהם מחזיקים מעצמם מציאותיים, הם עיוורים לחלקים החשובים ביותר בכל המציאות שהם מדברים עליה: ראשית, שהם אלה שמייצרים לפחות חלק מן הדוגמאות הללו; ושנית, שיש גם דוגמאות נגדיות.
  
אולי תתעניין לדעת, מאור אהובי, כי לרעיון שאין עם מי לדבר ושאין מה לעשות יש תימוכין גם מכיוון נוסף: לכל אחד משני הצדדים יש חזון ששולל את עצם קיומו של הצד השני, או לפחות את זהותו. בתוך החזון יש סעיף המתאר אותו כטוטאלי, כשווה כל מחיר, וכסגור לבחירה, לביקורת ולפשרה: חזון משיחי, בקיצור. זה לא מקרה שכל התנועות המשיחיות דוגלות בריאל-פוליטיק. ישראל עצמה מכוננת על חזון כזה, הוא חזון גאולתו הדתית-לאומית-מדינית של העם היהודי, אשר בישראל בטעות קוראים לו "ציונות" ומייחסים אותו, גם כן בטעות, לבנימין זאב הרצל: לא דתית, לא לאומית, ולא מדינית, אלא דתית-לאומית-מדינית. רבים הכריזו, כולל ראש הממשלה הנוכחי, כי הם מוכנים לוותר על שלום בעבור חזון זה. רק שצריך לשאול אותם, מי בדיוק ייגַאֵל אחרי שכולנו נושמד. אבל זה לא יעזור לשאול, כי הם טובים בלא לחשוב על זה. זוהי כל עצמתה של המשיחיות: היא פוטרת את האוחזים בה מלחשוב.
  
זוהי הסיבה, מאור בני האהוב, שככה צעקתי עליך. אולי עכשיו, מששמעת אותה, יקל עליך לסלוח לי.
  
נכתב בתאריך
29/7/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו