עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (82)

זה לא הסחר-מכר (מדינה שאינה מכירה בעצמה: רשימה שישית)
  
שלשום ביקש ממני מאור בני האהוב רשות ללכת לישון בלי לצחצח שיניים ושבנוסף גם לא אספר על כך לאמו. הוא אפילו הציע לי שוחד - חצי מביצת הקינדר שלו. מומחה בסחר-מכר.
  
הרבה פעמים שמעתי בחיי אנשים מתלוננים על הסחר-מכר שכל כך מאפיין את הפוליטיקה בישראל. באמת הפוליטיקה בישראל מדאיגה, אבל סחר-מכר יש בכל מערכת אנושית. זה בלתי נמנע וגם לא תמיד רע. זה רע כאשר אתה חותם על עסקה לא שווה, או שבה מאבדים תחושה לגבי מה בעל ערך, או שבה אתה מקבל את הערך ומישהו אחר משלם את המחיר, כמו כשנציגי הציבור מקבלים את הערך והציבור משלם את המחיר.
  
יש עסקאות טובות לכולם ויש רעות לכולן. למשל אני חושב שהחוקה האמריקאית היא עסקה טובה לכולם. למעשה היא הייתה יותר טובה ממה שהוגיה דמיינו, כי הם בעצמם היו סקסיסטים, גזענים ואפילו בעלי עבדים, והחוקה שהם כתבו עזרה לאמריקה למגר את העבדות, להביא זכות בחירה לנשים ולהילחם נגד הגזענות. החוקה האמריקאית היא בעיניי חידה עצומה, כולל האופן בו היא נהגתה, הרעיון להשאיר אותה פתוחה לשינויים, השינויים שהוכנסו, הקנאות המאפיינת את יחסם של האמריקאים אליה, והעוצמה שלה ככלי להבאת שינוי מדיני. ומי שיגיד לי שבכל התהליכים האלו לא היה סחר-מכר, אני אצחק לו בפנים, כי הרי ברור שהיה. אין מצב שלא היה.
או, למשל, עסקה רעה לכולם היא הסטטוס קוו הישראלי, לצערי. שלא כמו החוקה האמריקאית, ואפילו שלא כמו הכרזת העצמאות שלנו, אין הסטטוס קוו בישראל מעוגן בשום מסמך ציבורי רשמי, חצי רשמי או אחר. נהוג ליחסו למכתבו העלום של דוד בן-גוריון, ראש הסוכנות היהודית, מיוני 1947 לאגודת ישראל, שבו הוא מציע להם שורה של הצעות כדי לשכנעם להסיר את התנגדותם ולהביע את תמיכתם בהקמת מדינת העם היהודי בישראל. מעטים בלבד קראו מכתב זה מעולם, אך ברור לכל כי הסטטוס קוו חורג בהרבה מתוכן המכתב.
  
לא ממש ברור מה כלול בסטטוס קוו ומה לא. הערפל סביב הסטטוס קוו, סביב מה שכלול בו, סביב קיומו של מסמך כלשהו שמצהיר עליו, סביב תוקפו וסביב כל מה שקשור בו הוא אולי העובדה המרכזית ביחס אליו. הדוגמה הבולטת ביותר היא אולי מעמדה המדיני של הרבנות הראשית ומעמדו המדיני של בית הדין הרבני. לאיש לא ברור מנין בא מעמד זה. הרבנות הראשית לישראל קיימת עוד מזמן השלטון הטורקי ואחריו הבריטי, אבל לא היה לה כל מעמד מדיני ישראלי, כמובן, לפני הכרזת העצמאות שאחריה באה שרשרת של חקיקות שהתחילה בשנות החמישים ונמשכה עד 1980. ועל כל פנים, עובדה היא שעד היום סוברים אנשים רבים כי הרבנות היא זרוע של הדת שעניינה במתן שירותים דתיים, ואינם יודעים כי היא למעשה זרוע של המדינה שעניינה הוא קיומו של מונופול על שירותים אזרחיים שקוראים להם "דתיים".
  
לא רק הערפל סביב הרבנות משקף את הסטטוס קוו, אלא גם תכונה נוספת בה: שהיא עסקה רעה לכולם. היותה של הרבנות הראשית זרוע של המדינה פוגע בכל הזרמים היהודיים בישראל ובעולם ללא יוצא מן הכלל. נהוג לסבור כי הרבנות מייצגת נאמנה את המסורת, את ההלכה, ואת השקפת העולם האורתודוקסית: אך אבוי: הרעיון של רבנים בעלי שררה מטעם המדינה נוגד את המסורת היהודית על כל פלגיה, מפר כמה וכמה פסקי הלכה מכוננים, ופוגע בכל שומרי המצוות באשר הם - ברפורמים ובקונסרבטיבים בגלוי, אך גם באורתודוקסים כפי שנתבשרנו בימים אלה ממש. ובכל זאת אף פלג יהודי בישראל אינו מציע לבטל מעמדה זה! אפילו אבירי זכויות האדם הדוגלים ברעיון ההפרדה בין דת למדינה אינם ממליצים להפריד בין רבנות לשררה, ואפילו אותם הדורשים מן הדת לחדול מלהתערב בענייני המדינה, נמנעים מלדרוש מן המדינה לחדול מלהתערב בענייני דת, שזהו נוהגה המדאיג של הרבנות, כאמור.
  
הסטטוס קוו, כמו החוקה האמריקאית, הוא בעיניי חידה עצומה, כולל האופן בו נהגה, השינויים שהוכנסו בו, הקנאות המאפיינת את יחסם של הישראלים אליו, והעוצמה שלו ככלי למניעת שינוי מדיני. ומי שיגיד לי שסוד העניין הוא בסחר-מכר, אני אצחק לו בפנים, כי הרי ברור שסחר-מכר יש בכל מקום. אין מצב שאין. אפילו ביני לבין מאור בני האהוב.
   
נכתב בתאריך
26/7/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו