עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים

על שלל תארי החברות שמנפיק לנו הקיבוץ המתחדש; על הלובי החברתי שרוצה להיות קונטרה ללובי של בעלי ההון; ועל שובו של המלך הגולה
 
נימוק חלש, להרים את הקול
  
לאחרונה, עם התרבות גלי האכלוס בקיבוצים - בעיקר במופרטים הקרויים מתחדשים - צדו עיני עוד ועוד ידיעות המבשרות על הצטרפות של אנשים ומשפחות לקיבוצים ל”חברות מלאה”. הידיעה האחרונה, בשבוע שעבר, סיפרה כי בסער נקלטו 20 משפחות לחברות מלאה. הידיעות הללו יכולות ללמד שהצמיחה הדמוגרפית בתנועה הקיבוצית עולה כפורחת. אכן, טוב ישוב מאוכלס מיישוב ריק.
  
השאלה היא למה שבים ומשתמשים במונח "חברות מלאה"? מה לא בסדר בסתם "חברות", בלי התוספת "מלאה", ומה התוספת הזאת באה להדגיש? שהרי אם זו חברות, לא כל שכן מלאה, מדוע קוראים להצטרפות הזאת "צמיחה דמוגרפית", המבטאת בעיקר תוספת מספרית, ולא "קליטה", המבטאת השתלבות ושותפות בנכסים? זה לא רק סמנטיקה.
  
תעתועי המונחים הללו, מזכירים לרגע את ביטוחי קופת חולים: בהתחלה היה "ביטוח משלים", שנתן לנו בערך הכול; בהמשך קיזזו ממנו כדי שנשלם קצת יותר על "ביטוח מושלם". עכשיו, גם המושלם לא מושלם אז משלמים על פלטינום. מפעם לפעם האריזה נעשית יותר מרשרשת.
  
***
  
אין לכחד, הפרטת הקיבוצים והמחשבות על שיוכי נכסים וחלוקתם, הכבידה על הרצון לקלוט חברים כשותפים מלאים, בעיקר בזכויות. שהרי עכשיו לזכויות יש תג מחיר פרטני, לא רק קולקטיבי ועדיף שיתחלקו בין מה שפחות חברים. יותר חברים חדשים, פחות נכסים לחלוקה. מצד שני, חצר הקיבוץ ריקה וצריך למלאה באוכלוסייה. אז מה עושים? מרבעים את המעגל. ממציאים כל מיני הגדרות גמישות לחברות.
  
כך, הרצון לקלוט חברים לא כשותפים מלאים הוליד כל מיני מונחים וסטטוסים - חבר בעצמאות כלכלית, חבר תושב, בנים במועמדות ארוכה – הכול בניסיון שלא להרחיב מדי את מעגל הזכאים לנכסים. כך פותרים את הסתירה בין הכמיהה להביא אנשים חדשים לישוב לבין החשש מן המחיר האישי שתגבה בעת חלוקת הנכסים. ובעצם, זו מהותה של כל הפרטה, ולא רק בקיבוץ: העתקת ההתייחסות מן הכללי אל הפרטי-פרטי.
  
כאשר ישנן סתירות החוזרות על עצמן, חשוב לחזור לשורש הדברים. בהקשר זה, יש לחזור כעשר שנים אחורה, למועד בו ניתן לקיבוצים המופרטים, הסיווג "קיבוץ מתחדש". כבר אז היה ברור שהתקנות וההגבלות שנקבעו לצורך קבלת סיווג זה אינן מספקות את רצונם של מובילי השינוי. רובם רצו לשמור על הקיבוץ כמותג, על היתרונות במיסוי שהוא מעניק ל"חזקים", פחות על התוכן. ואכן, פערי השכר הלכו ונפתחו, הוחל בשיוך דירות ונכסים ברמות כאלה ואחרות עד כי היילוד נעשה דומה יותר למושב שיתופי, מושב או ישוב קהילתי עם עזרה הדדית, מאשר לקיבוץ.
  
***
  
טעות בהגדרת היסוד לא תתוקן בקוסמטיקה של שמות. היה די ברור שהסיפור של הקיבוץ המתחדש, שבו הנקלטים בונים בכספם את בתיהם ונעשים לבעליהם, שבו דור החברים-חברים הולך ופוחת, צועד לכיוון של קואופרטיב שבו מניות ישויכו לפי ותק ויירכשו על-ידי מי מבין המצטרפים החדשים. תובנה כזאת היתה מייתרת את בליל ההגדרות, האמיתיות או המדומות, של מיני-חבר, חבר למחצה וחבר במשרה מלאה. כמו בקואופרטיב, החלוקה צריכה להיות בין מי שהם בעלי מניות, למי שאינם בעלי מניות.
  
האגדה מספרת שבתדפיס נאום של משה סנה היתה רשומה הערה ליד אחד הסעיפים. נאמר בה: "טיעון חלש, להרים את הקול", מה שמזכיר את סיפור ההצטרפות לקיבוצים המופרטים. זאת לא בדיוק חברות, אז הבה נצעק "חברות מלאה".

לובי ואנטי לובי
  
היכולת להפעיל גיוס המונים לטובת מטרות שיד מעטים איננה משגת היא עוד תוצר חשוב של הרשתות החברתיות. סופר הרוצה להוציא ספר מבלי להשתעבד למה שגובות ממנו ההוצאות הגדולות, מפעיל גיוס כספים דרך הרשת בתמורה למתן ספרים למשלמים. כך גם לגבי תקליטורים ואפילו לגבי בתי קפה שכונתיים. בשכונת קטמון עומד לקום אחד כזה, במבנה שישופץ לאחר שהכספים לכך (100 אלף ₪) גויסו באתרHeadstart.co.il .
  
לאחרונה רץ ברשת מיזם גיוס כזה בשם "לובי 99", שנועד להפעיל לובי חברתי שיפעל כמענה ללוביסטים של החברות הגדולות בכנסת, לובי שייצג 99% מן העם שאין לו אף לוביסט, כהגדרת היוזמים. לובי אחד למען צרכי הציבור מול שלל הלוביסטים של בעלי הממון.
  
לא הייתי נדרש דווקא למיזם הזה אלמלא היה בו כדי ללמד את לאיזה עיוותים הביאו אותנו הקפיטליזם ומשטר ההפרטה.
  
לכאורה, ההפרטה מבטיחה תחרות ושוק חופשי. בפועל קמו כאן תאגידים גדולים – בנקים, חברות ביטוח, חברות דלק חברות לזכויות רפואיות - שצברו עצמה כזו, שמונעים תחרות ומפעילים לוביסטים על הרגולטור כדי שחלילה לא יגרע מכוחם. כעת הציבור בתרומתו מקים מכספו חברת לובי כדי שתגן על זכויותיו במקום שהמדינה תעשה זאת.
  
היוזמה הזאת אכן חשובה, קם ציבור ועושה מעשה. מצד שני היא יכולה ללמד על אופן ראייתנו את הכנסת: גוף שהציבור מתקשה לראות בו גורם שידאג לאינטרסים שלו וזקוק ללוביסטים מטעמו, כדי שיגנו עליו; ועל הייאוש מן הסיכוי לנכש את הכנסת מתופעת הלוביסטים הדוחה. במקום לסלקם, מקימים קבוצה יריבה.
  

   
שובו של הקאמבק
  
נראה שאהוד ברק, המלך הגולה, מתכנן קאמבק. סביר שחברים בתנועה הקיבוצית ישמחו לשמש לו בפעם המי יודע כמה מסלול המראה. הוא הרי תמיד משלנו. פרופ' עוזי ארד, בראיונות התכופים שלו לאחרונה בטלוויזיה, מסתמן כמפלס דרך בשבילו. אחרי פרשת "עצמאות" והחורבן שהותירה ב"עבודה" - צריך להגיד לאהוד יפה "לא". העבודה היא מפלגה סוציאל דמוקרטית, לא מפלגת שלד ליברלית, הזקוקה למושיעים תורנים.
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
23/7/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו