עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (81)

בין חזון למעשה (מדינה שאינה מכירה בעצמה: רשימה חמישית)
  
יום אחד התריס מאור בני האהוב כנגדי: אתה לא מחליט עליי! ליבי נחמץ: אני רוצה לעודדו לגילויי ריבונות, אבל לא תמיד אפשר. עלי ללמדו את ההבדל בין עקרון וחזון, מזה, לבין מעשה ופרגמטיות, מזה, מבלי שזה יגרום לו לפתח בוז לא לעקרונות ולא למעשים.
  
גם עיקרון זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית מדינית צודק אך, למרבית הצער, בלתי אפשרי. ולא בגלל הגויים, אלא בגללנו. על שאלת התנאים הדרושים על מנת שעם יוכל להגדיר את עצמו מדינית יש מחלוקת רחבה, אך נראה כי כולם מסכימים, ראשית, שעל אותו עם לגור בחבל ארץ משותף; שנית, שעליו לראות את עצמו כעם במובן המדיני, כציבור אנשים אשר חולקים סולידריות ורצון משותף במדינה; ושלישית, שעליו להיות בעל קונצנזוס מינימלי לגבי אופי המדינה המבוקשת. ביהודים לא מתקיים ולו אחד מן התנאים הללו. כמו כן נדרש לתת את הדעת על השאלה: מה יהיה מעמדם של תושבי הארץ שאינם בני העם? גם זה לא נעשה. ממילא ישראל אינה - ואינה יכולה להיות - מדינת העם היהודי. עובדה זו מתנגשת עם האתוס שעליו מכוננת ישראל, ובעיקר עם שלושת הפריטים הללו בו: ראשית, ישראל היא מדינת העם היהודי; שנית, היותה כזאת הוא ההצדקה לקיומה; ושלישית, הצדקה = לגיטימיות. ומזה יוצא כי לפי האתוס שעליו מכוננת ישראל, בצירוף ראייה מפוכחת של המציאות, ישראל אינה לגיטימית!
  
בישראל נהוג לבטא את כל הנ"ל במובלע ולהכחישו במפורש. הדרך להכחיש התנגשות היא להכחיש אחד או יותר ממרכיביה. למשל מכחישים את הטענה שישראל אינה מדינת העם היהודי, כמו ששמעתי פעם את יוסי שריד: "ישראל היא מדינת לאום נורמאלית: ממש כשם שצרפת היא מדינתו של העם הצרפתי ואיטליה היא מדינתו של העם האיטלקי, כך ישראל היא מדינתו של העם היהודי". אחרים מכחישים את הטענה כי האתוס שעליו מכוננת ישראל קובע כי היא מדינת העם היהודי. יותר מדויק, הם אומרים כי בהגדרתה של ישראל כמדינת העם היהודי אין הכוונה לאותו מובן שבו צרפת היא מדינתו של העם הצרפתי ואיטליה היא מדינתו של העם האיטלקי, אלא למובן אחר.
  
בשירה קוראים לשימוש בביטויים במובן שונה מן הנהוג שימוש מושאל. בפוליטיקה קוראים לכך דמגוגיה. בכל זאת יש בזה גרעין של אמת: כי בישראל באמת מקובל כי תפקידה של ישראל אינו להיות מדינת העם היהודי בפועל, ברגע זה, אלא לפעול למען היותה כזו בעתיד, בכל האמצעים האפשריים. ואמצעים אינם חסרים: כפירה בזכותם של היהודים בעולם לבחור להיות בני לאומים חלופיים; החזקת שטחים מבלי לספחם למקרה שנצטרך ליישבם בהמוני מהגרים; מניעת התבוללותם של היהודים עם הלא יהודים בישראל בדרך של הבדלה ביניהם במקומות היישוב, בחינוך, ובכל החיים הציבוריים; מניעת נישואי תערובת; הדרתם של הלא יהודים בה מחיי הלאום (ובעיקר מניעתם מתפקידי פיקוד והנהגה בכירים, מאפשרות רכישת קרקע ומשותפות בסמלים הלאומיים); ומניעת התאזרחות מתושבים שאינם יהודים.
צעדים אלה הינם כולם בלתי לגיטימיים מנקודת מבט של הנורמות המקובלות במדינות הדמוקרטיות, אך בישראל הם נחשבים בסדר, כי ישראל היא מדינה שטרם מימשה את עצמה, כלומר היא טרום-מדינה. והעולה מכל זה הוא, שמנקודת מבט מפוקחת של האתוס הישראלי, ישראל היא מדינה לא לגיטימית, או ישות טרום-מדינית חצי-לגיטימית, שתהיה למדינה של ממש, עם לגיטימיות של ממש, לאחר שתממש את יעודה כמדינתו של העם היהודי.
  
תיאור זה של האופן בו תופסת ישראל את עצמה מסביר באופן מלא את כל הרעות החולות החברתיות והמדיניות בישראל, למן הקמתה ועד היום, וזאת ללא כל הזדקקות לעובדה הבלתי מוכחשת כי אנו מוקפים אויבים הרוצים בהשמדתנו. מנקודת מבטו של השטן, עובדה זו היא בבחינת בונוס מבורך, אך לא נדרש: ישראל הולכת לקראת חיסול עצמי כך או כך.
  
אני יודע: דברים אלה קשים לשמוע וכואבים עוד יותר לומר. כמו בני מאור, מדינת ישראל אומרת לָעולם, מעשה יום ביומו: "אתה לא מחליט עליי!" (זוכרים? או"ם שמום!) אך שלא כמוהו היא אינה מוכנה עדיין להכיר בעצמה כישות ריבונית לגיטימית. היא מוותרת הן על חזונה בשם הפרגמטיזם והן על הפרגמטיזם בשם החזון, ונשארת קרחת מכאן ומכאן. והזמן אוזל.
  
נכתב בתאריך
21/7/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו