עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

פריחה שקמלה

האם החזון האישי להגיע לארנק תפוח יכול להוות מבוע ליצירת דברי אמת קיבוציים ואוניברסליים?
  
צפיתי בסרט "שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים" ונזכרתי. היינו אז צעירים בראשית דרכנו הקיבוצית והמקצועית, אמרנו אמירות משמעותיות לעצמנו ולאחרים החיים יחד אתנו. כאשר הספר הודפס ותורגם לשפות רבות הוא הכה גלים בשיח הציבורי ובחוגים רבים ראו בו מרכיב רוחני חיוני ותורם.
  
עובדה זאת הפתיעה רבים. והרי מי שיודע כיצד התנהלו השיחות בקיבוצים, איזה אגביות אפיינה אותם. המשתתפים דיברו מנהמת ליבם, מבלי להכין את עצמם לשיחות בהן הם השתתפו. מהו סוד הישארותם של הגיגים מגומגמים אלה בזיכרון הקולקטיבי, עד כדי יצירת הסרט ארבעים ושבע שנים מאז שהושמעו והוקלטו?

שיח לוחמים. הדברים נאמרו כבדרך אגב
  
הסיבות כמעט מובנות מאליהן. לצד החיבור בין החרדה של תקופת ההמתנה לניצחון "הניסי" במלחמת ששת הימים בה רבע מבין הנופלים היו בני וחברי קיבוצים, היה בשיחות אלה גמגום של אמת אישית שלא נאמרה כדי לפרסם את הדוברים ולהאדיר את שמם. הדברים נאמרו כאילו בדרך אגב כפי שמשיח אדם לחברו מהרהורי ליבו. נשבה מהדוברים אמת פנימית הנובעת מאמונה מוצקה בעולם ערכים שההגשמה בקיבוץ עמדה במרכזו. הדוברים סיפרו את סיפורי המלחמה שלהם על הרקע של עולם ערכים מוצק אותו ספגו במהלך חינוכם בבית הספר הקיבוצי ובחיי הקיבוץ כאנשים צעירים בראשית דרכם.
  
היה לדוברים חזון, הייתה להם דרך. החזון והדרך בה בחרו ללכת יצרה את האמת הפנימית בה נאמרו הדברים.
  
האם נשאר בנו עדיין שמץ מהחזון? האם לא אבדה לנו הדרך?
  
האם החזון האישי להגיע לארנק מלא יותר ובית מפואר יותר יכולים גם הם להוות מבוע ליצירת דברי אמת קיבוציים ואוניברסליים שתוקפם יישאר למשך שנים רבות?
  
והשאלה ניצב במלוא עוצמתה והתשובה מתקשה לבקוע.
 
נכתב בתאריך
12/7/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו