עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות


שלום ניר מאיר
ברכות ואיחולים על זכייתך במרוץ על המזכ"לות של התנועה הקיבוצית. הרוב המכריע של הקולות הפך אותך למנצח הבלתי מעורער. עם הבחירה בך דיברת על שליחות ערכית. שליחות כזאת ראויה להערכה אבל יותר מאשר הסתכלותו של מי שניצב בראש המערכת התנועתית מהתנועה החוצה, חשובה הסתכלותו פנימה, אל החברות והחברים - אל הצרכים, אל האילוצים, אל המצוקות. בשמחות, סביר להניח, הם יסתדרו בלעדיך; בקשיים יצפו מי מהם למצוא אצלך אוזן קשבת. בתנועה שמשלימה את תהליך הפרטת קיבוציה, גם אם מעט בעצלתיים בישורת האחרונה, נדרשת חשיבה שונה, מקורית, יצירתית, לא כדי להיות נושאי בשורת הקיבוץ למדינה אלא כדי שבקיבוציה, תהיה הגדרתם אשר תהיה, יחיו אנשים שיודעים שיש מי שייתן להם מענה - פחות "בעושר ובאושר", יותר בעודם תועים בנפתולי ובנכלולי הביורוקרטיה.
  
צליל חיוג
אני לא יודע אם מדובר בצירוף מקרים, אבל בשבוע האחרון ספרתי עשרה אנשים שצליל הטלפון שלהם הוא שירו של רמי קלינשטיין "מתנות קטנות". נעים לקבל צליל כזה במתנה, צליל המעשיר את זמן ההמתנה. כשאני מצלצל למי שזה הוא צלילם אני חושב על סוגים שונים של מתנות ועל כך שכל מתנה היא גדולה ולו רק משום שהיא אינה מובנת מאליה.
  
אות הספורט
אות הספורט לא היה אות הצטיינות. הוא היה סימן להשתתפות בתקופה שבה המלים "העיקר ההשתתפות" היו מלות הנחמה שנוחמתי בהן לא אחת, כאשר ההישגים שלי לא עברו לא את רף הקפיצה לגובה ולא את סף הקפיצה למרחק. עשיתי כמיטב יכולתי גם כאשר מיטב היכולת הספיקה לעבור את המינימום בלבד. עד היום מונחת התעודה הזאת, מהוהה וסדוקה, אות ועדות להיותי "כמו כולם", גם אם בעשירון התחתון של ההישגים.
  
מונולוג
כך אמרה וביקשה שאצטט אותה "מלה במלה": "חונכנו לעבוד קשה. אם צריך ואם לא צריך. אם היית לבוש בבגדי עבודה גם בשעות אחר הצהריים והערב נחשבת לעובד חרוץ ולכן צברת נקודות זכות רבות בדעת הקהל. כל חיי הבוגרים עבדתי קשה אבל הקושי הזה אינו נחשב בשום מדד. כשהפריטו את הקיבוץ קיבלתי אישור למה שחשתי וידעתי - אני לא שווה כלום. אבל מצד שני - אני גם לא מצטערת ולא מתחרטת על כלום.
  
טיפה בעם
שמחתי להיוודע כי "בשנים האחרונות חזרה התנועה הקיבוצית ממשבר כלכלי ודמוגרפי וכיום מונה אוכלוסיית הקיבוצים כ- 165,000 נפשות, המספר הגדול ביותר עד היום, בזכות קליטת הקיבוצים אלפי משפחות, יחד עם שכונות ההרחבה". אפילו קצב גידול מואץ ומבורך לא ישנה את עובדת היות הקיבוצים טיפה בים, טיפה בעם, מיעוט זניח בחברה הישראלית. אין ויכוח על המשקל הסגולי ועל התרומה החשובה, והמוערכת (?) של התנועה הקיבוצית לחברה הישראלית אבל היא עדיין שואבת ומנקזת אליה זעמם של רבים בעיקר בגלל דימויה כטפילה, כנצלנית, כזוללת משאבי המדינה. הדימוי הכוזב והמופרך הזה הוא אחד העוולות היותר קשים שנעשה כלפינו. האם ייתכן כי את חמתו של ציבור המדמים אותנו לכל אלה מעלה הקנאה בנו?
  
בילדותנו
בילדותנו בקיבוץ
היינו כל הזמן בחוץ.
ידענו להבחין בין רחש לציוץ
וגם כשכלל לא הגענו הביתה -
לא התקררה לה שום חביתה.
  
מתוך הזמן הירוק
 
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
8/7/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו