עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות

התנדבות
אם ההפרטה בקיבוצים הפחיתה טיפה את ההתנדבות, טבעי ומתבקש לייחס את ההפחתה לחוסר זמן, אבל מי שההתנדבות בנפשם - תמיד ימצאו זמן. יפה להיווכח כי כסף, חשוב ככל שהוא, הוא לא חזות הכול. קיבוצניקים רבים מתנדבים במקומות רבים. ההתנדבות ודאי מעשירה אותם, מספקת, נותנת משמעות, מוסיפה טעם. יש המתנדבים בגלוי ויש העושים זאת- אם בשל רגישות הנושא ואם בשל צניעותם - בחשאי, כנותנים בסתר. אלה ואלה מקיימים בהתנדבותם, את היפה והמזוקקת שבנתינת אדם לזולתו- זו המתגלמת ומתמצה במילותיו של המשורר נתן אלתרמן (בשירו 'פגישה לאין קץ') "תפילתי דבר איננה מבקשת, תפילתי אחת והיא אומרת - הֵא לך!".
  
בהעדר בשורה
קיבוצים מופרטים שמאמצים אורח חיים שבו "כל אחד לפי יכולתו" כנהוג וכמקובל ברוב המקומות לא יכולים להתיימר להיות "חלוץ ההולך לפני המחנה". הם אינם מביאים לחברה הסובבת, שבתוכה הם מנסים להשתלב, שום בשורה, שום שוני, שום ייחוד. יש בחברה הקיבוצית גופים התנדבותיים ראויים לכל הוקרה ושבח, אבל הם טיפה בים, טיפה בעם, היוצאים מהכלל שאינם מעידים עליו אלא על עצמם. ההפרטה משטחת ומרדדת את התרומה של הקיבוץ לחברה הישראלית והופכת את יומרתם של מי שעדיין מאמינים כי בכוחה וביכולתה לעשות לתרום לה ערך מוסף לשגייה באשליה.
  
עם הישמע האזעקה
באחד מתרגילי המוכנות שנערכו נקלעתי לכיתה באחד מבתי הספר. עם הישמע האזעקה הבהילו עצמם הילדים אל מרחב מוגן. בעודה מביימת, כנדרש, מנוסה, אמרה אחת התלמידות, מתנשפת כמי שנסה על נפשה מפני סכנה מוחשית: "אני לא יכולה לשמוע את הקול הזה של האזעקה. זה קול של מוות".
  
טבע האדם והמים
הם נוהרים - המונים - באוטובוסים ובמכוניות פרטיות. יש שעות שבהם צווארי הבקבוקים של הנתיבים המובילים אל המקום, שמושך אליו המונים, נפקקים. מאגרי המים בעמק המעיינות מושכים אליהם מדי שבת אלפי מטיילים. הטבע עושה את שלו ללא הבדל מין, גזע והשקפה. אין לו אופוזיציה. שלטונו הנצחי מובטח.
  
קבצנית (סיפור קצרצר)
היא ישבה שם, החיים אכלו אותה עד העצם, ארוגה שתי וערב של קמטים ורעידות, וקוששה צדקה. ואני ידעתי. גם אם אעמוד על בהונותיי לעולם לא אגיע לקרסוליה, לא אבין את החיים כמו שהיא מבינה, וכששפתיה נקפצו ויצא מהם, זוחל כנחש, ארס חייה, בשולי זנבו התכשכש גם המהום, אולי זמזום, ואותה שעה, בפסנתר הנפש, על הקלידים הסמויים של רבעי הטובים, היא פרטה, רק אלוהים והיא יודעים איך, את רקוויאם חיה. ואיש מלבדנו לא שמע.
  
איך בונים הסכמות?
כאשר רואים בפשרות ובוויתורים חוטי רקמה ולא חוטי פרימה. אבני יסוד ולא רעפים נושרים. כאשר מבינים, כי התוצאה, אשר פשרה וויתור הם מרכיבים בלתי נמנעים בתהליך קבלתן ותנאי הכרחי להשגתן, מצדיקה גם את המחיר של מי שעלולים לחוש עצמם נפגעים, אבל בהעדר הסכמה עלולים להיפגע הרבה יותר.
  
תקופת האבן
פעם, לפני עידנים
אבדה לי אחת מחמש האבנים.
אתמול, בארגז החול, שאלה ילדה:
מי מצא את האבן האבודה?
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
6/7/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו