עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים


על הדרך לצבוע בשחור שירות ציבורי קיים כדי להכשיר את ההפרטה שלו ועל תהליך הגמילה שלי מן הצהוב של מכבי
  
השחר והפרט
  
ב-1979 השתתפתי בסמינר במינכן שעסק בפיתוח מנהיגות באזורים כפריים. הסמינר, ככל הזכור לי מטעם הבנק העולמי, נועד בעיקר לצעירים מארצות לא מפותחות, שלימים, בשם התקינות הפוליטית, ייקראו "מתפתחות". ואכן, מהן באו עיקר המשתתפים. המיעוט בא מארצות המערב, בעיקר כדי לתת לסמינר ארומה בינלאומית.
  
זאת היתה נסיעה ראשונה שלי לחו"ל וכמי שהתרגל - בעת ההיא עוד הייתי חקלאי - לשתות מים מהשיבר בשדה, נדהמתי לראות את המים שנמכרו בבקבוקים, אשר נקראו "מינרל". הקונה לא ביקש מים, הוא ביקש "מינרל". בגרמנית זה נשמע יותר "מינרלֶה".
  
לעזאזל, שחתי לעצמי, כל כך הרבה גשם ושלג יש כאן, כל כך הרבה מים נקיים זורמים מן ההרים, למה אי אפשר לשתות אותם מהברז? למה לשלם עליהם?. לישראל זה לא יגיע, חשבתי, זה לא ייתכן.
  
הגיע, גם הגיע. התרגלנו במהלך השנים לשתות מים מבקבוקי פלסטיק, המושלכים ומרפדים הרבה אתרי תיירות ושולי דרכים.
  
אבל לא בזה עיקר העניין. העיקר הוא שלקידום מכירת המים המבוקבקים, נלווים קמפיינים אודות המסוכנות של מי הברז, לאילו תחלואה אנחנו צפויים אם נשתה מהם, כמה חיידקים אנו מחדירים לגופנו. מים שותים רק מבר מעוצב שכבר מזמן הפך לרהיט, או מבקבוק. לא, חלילה, מהברז. המהדרין קונים מים שהוטסו לכאן מן האלפים.
  
אני נזכר בערגה איך אייבי נתן היה שואג ממעמקי ספינת השלום שלו: "שתו מים, שתו רק מים". נכון, הקריאה לא באה מתוך דאגה שמא נתייבש בחום, היא היתה תגובה לסירוב של חברות המשקאות לפרסם ברדיו שלו, ובכל זאת, הוא דיבר על מי ברז. הם לא נחשבו למזיקים.
  
***
  
סיפור המים הוא רק משל להרבה תהליכי ההפרטה שבהם מייצרים תדמית שלילית למה שציבורי – מים, דואר, בנק, עסק ממשלתי, קופת-חולים, כדי למכרו לגורם פרטי.
  
הדברים האלה נכתבים בהקשר לתהליך הייבוש שעוברת עכשיו רשות הדואר: מספר התיבות למשלוח הולך וקטן, תיבה אחרי תיבה נסגרת, צריך ללכת מרחקים כדי לשלוח מכתב, זמן ההגעה של המכתבים מתארך, ההמתנה בתורים בסניפים מייגעת, חבילות מתעכבות. זה קורה לאט-לאט, בתהליך שאפשר לחוש בו היטב לאחרונה.
בסוף תבוא כמובן ההבטחה שגורם פרטי יעשה זאת טוב יותר. יגיע גוף מן הארץ או מחו"ל ויקנה. תחילה התעריף יעלה מעט, אח"כ יהיה שירות VIP שהוא, בעצם, השירות הסטנדרטי של היום; ואחר כך יהיה VIP MASTER , או VIP GOLD, שהוא שירות לבעלי יכולת ובהמשך VIP GOLD MASTER . בדיוק כמו ה"מושלם", "הזהב" וה"פלטינום" של קופות החולים. יחלפו כמה חודשים, ואנחנו נתרגל. נחשוב שכך היה מעולם.
  
חיבוק להפועל אילת
  
גדלתי בשכונה "צהובה" בצפון הישן של תל-אביב. במקרה, לא עניין מתוכנן. כולם היו בה אוהדי מכבי. אני הפכתי למכביסט לאחר שאבא של חבר לקח אותנו בקביעות למשחקים של מכבי במגרש באסא, כיום בלומפילד. בעת ההיא ילד נכנס בחינם. תחילה התמכרתי לקבוצת הכדורגל, אחר כך לכדורסל.
  
בעת ההיא שיחקו כדורסל בימי שישי בערב והדילמה הייתה: משחק, או קבלת שבת בקן.
  
והייתה דילמה גדולה יותר: איך בתקופה אידיאולוגית כמו אז, להיות בה בעת הן אוהד מכבי והן חבר בתנועה אדומה. ואל ייראה הדבר קל בעיניכם. זה היה כרוך בסבל גדול: להיות תמיד במיעוט בקן, לחטוף הקנטות, לריב.
  
ב-1961 כמדומני, היה דרבי שבו הפועל ניצחה את מכבי 36:60, אחרי הרבה שנות בצורת. לא ידעתי את נפשי מבושה. ספגתי השפלות. לא במקרה אני זוכר את התוצאה הטראומטית. לובצקי – אדום שלימים נעשה לברוקר גדול בבורסה, האכיל את מכבי קש.
  
את הצהוב התקשיתי להסיר מעלי גם לאחר שהגעתי לקיבוץ. מן נאמנות שקשה להסבירה. אני כמעט מתבייש לספר שכשמשמר העמק שיחקה נגד מכבי, הייתי עם מכבי. הרגש הכריע את השקפת העולם.
  

מזרחי ופדרמן. עמוק העצב בעיניים
  
את הבעיה פתרה לי מכבי בעצמה. עם הזמן התחלתי לשנוא את הכוחנות, רכישת שחקנים טובים מן היריבות רק כדי לספסל אותם, תעשיית הגיורים המהירים לשחקני מכבי מול דרך החתחתים שעברו מתנדבים שביקשו להתגייר ולחיות בקיבוץ. הישרא-בלוף הזה התחיל להגעיל.
  
כמו אוהב נבגד התחלתי, לתדהמתי, לשמוח בכל פעם שמכבי של פדרמן ומזרחי נדפקה. פחות שמחה בשביל הצד המנצח ויותר שמחה לאד השמורה לצד המפסיד. אין כמו צילום פניהם המכורכמות של השניים כדי להביא לי רגע של נחת. יום יגונם, הפך ליום ששוני. חיבוק להפועל אילת.
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
25/6/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו