עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (78)

שיר כְּאֶב (מדינה שאינה מכירה בעצמה: רשימה שנייה)
  

זֶהוּ שִׁיר, זֶה שִׁיר-בֶּכִי, שֶׁשָּׁרִים כֻּלָּם.
כָּךְ זוֹלֵג לוֹ עַל הַלֶּחִי עֶצֶב הָעוֹלָם. - יעקב אורלנד


  
לפעמים אומר לי מאור בני האהוב אבא, די להסביר, כבר הבנתי. אני גאה בו וגם בעצמי על שבינינו מותר לדבר כך. אני מורה במקצועי ומורים תמיד מסבירים כשלא צריך. אפילו סוקרטס, המורה הנערץ עליי, היה מכביר בדוגמאות עד לזרא.
  
בכל זאת אני חש שעליי להביא דוגמאות לטענתי מהרשימה הקודמת כי ישראל אינה מכירה בעצמה. כי אחרת זוהי טענה הזויה גרידא, ולא אכפת לי הזויה, אבל שלא תהיה גרידא. אז דוגמה אחת היא מפות המדינה בבתי הספר. בתי ספר בישראל נוהגים לתלות את מפת המדינה באולם הכניסה. איני יודע אם זה מכוח חוק מדינה, או חוזר מנכ"ל או מה. על כל פנים, ישנם בתי ספר שבהם הגבול המזרחי של ישראל במפה הוא קו הפסקת האש של 1948, הקו הירוק. באחרים, הגבול הוא הירדן. ישנם כאלה שבהם מפת ישראל כוללת בתוכה את עבר הירדן המזרחי כולו, וישנם בתי ספר בהם ישראל אינה מופיעה כלל. כואב.
  
או דוגמה אחרת, מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון. מאז תחילתו של מפעל זה בשנות השבעים ועד היום, טוענים מנהיגיו בעקביות - וטענתם מתקבלת ככנה - כי הם ממשיכיו של מפעל חומה ומגדל של שנות השלושים. מפעל חומה ומגדל נועד, כידוע, לקבוע עובדות בשטח על מנת לעצב את גבולות המדינה העתידית לכשזו תוכרז. מכאן שמפעל ההתנחלויות אף הוא מיועד לעצב את גבולות המדינה העתידית לכשזו תוכרז. מכאן שהמתנחלים אינם מכירים בתוקפה של הכרזת העצמאות. אלא שמפעל ההתנחלויות אינו שייך למתנחלים: הוא שייך למדינה. מכאן שהמדינה אינה מכירה בתוקפה של הכרזת העצמאות. כואב.
  
הדוגמאות לאי הכרת ישראל בעצמה באות לא רק מימין אלא גם משמאל. אני מודה לתמר רז שהפנתה את תשומת ליבי לדוגמה זו של התוכנית שהוגשה כבר הוגשה ב 1967 על ידי יגאל אלון, שר העבודה דאז, לראש הממשלה לוי אשכול. ממשלת ישראל דחתה אותה רשמית ואימצה אותה מעשית. כפי שעשתה מאוחר יותר עם ההתנחלויות, שאמנם באו ללא כל תכנית. ואכן עובדה היא שהן התומכים בהתנחלויות והן המתנגדים להן אינם מעלים הצעת תכנית מדינית להכרעה דמוקרטית, אות לכך שאלה וגם אלה אינם מכירים במדינת ישראל. כואב.
  
אי-ההכרה של ישראל בישראל מתבטא גם בכך שהמדינה באורח קבע מפירה פסיקות של בית המשפט (למשל בג"צ אקרית וברעם); בכך שהמדינה מחוקקת חוקים, ואז עושה הסדרים שעוקפים את החוקים, ואז מחוקקת חוקים להסדרת ההסדרים שעוקפים את החוקים, ואז עושה הסדרים שעוקפים את החוקים שמסדירים את ההסדרים שעוקפים את החוקים; בכך שהמדינה ממנה גופים פרטיים להסדרת הפעילות הבלתי חוקית בתוכה, ובעיקר האפליה הדתית (למשל הקרן הקיימת לישראל) והכפייה הדתית (למשל הרבנות הראשית); בכך שהיא דוגלת בתקווה של חלק מאזרחיה להקמתה (ציונות, "התקווה") ואינה מכירה בגאוות כל אזרחיה על היותה (פטריוטיות); בכך שהיא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם מדינות שאינן מכירות בבירתה; בכך שאין בה חינוך ממלכתי (אלא, במקום זאת, זרם חינוך אשר שמו "החינוך הממלכתי"); בהיעדר חוקי התאזרחות בה; בכך שמתקיימות בה זו לצד זו לפחות חמש מערכות בית משפט מקבילות; ועוד ועוד... כואב.
  
כשאני משוחח עם חברים על הדברים הללו הם משיבים לי כמעט תמיד בתשובה שאינה תשובה אלא הבעת הכאב העמוק מכולם: אנחנו המדינה היחידה בעולם, הם אומרים לי, שנדרשת להילחם על זכותה להתקיים, על הצדקת עצם קיומה. הם צודקים, כמובן. אני המום: איך לא חשבתי על זה בעצמי. תגיד לי מאור: האם זה שלא צריך להסביר את מה שכבר מובן פירושו שגם לא צריך להצדיק את מה שממילא מוצדק?
  
 
נכתב בתאריך
23/6/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו