עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הבשורה על-פי ריבלין

הרעיונות שמעלה הנשיא תפסו מקום כבר מראשית העליות וביטאו חוסר אמון ביכולתם של היהודים לבנות להם מדינה משלהם או העדר הצדקה לכך
  
בקריאה ראשונה של דברי הנשיא בכנס הרצליה היה נדמה לי שהוא משמיע דברים לא שגרתיים. בקריאה נוספת הבנתי שיש לו בשורות עתיקות יומין, ובלי שום חשבון נפש אישי.
  
הבשורה על פי הנשיא היא שבמדינת ישראל מתפתחים ארבעה שבטים שההבדלים המספריים ביניהם הולכים וקטנים (דמוגרפיה) וכי השבט הציוני נרדם בחלומות לא מציאותיים שהרוב שלו וההשפעה שלו נשמרים. מכאן מסקנתו שרק התקרבות בין השבטים תאפשר קיום מדינה תקינה, היא מדינת ישראל.
  
דמוגרפיה
  
ההנחה של הנשיא היא שהגידול הדמוגרפי הדיפרנציאלי במדינה ישמור על הבדלי קצב הגידול בין השבטים עד שישתוו זה לזה בגודלם. הדיון על הדמוגרפיה אינו חדש בישראל ונאמר כבר לא אחת שהשינויים הדמוגרפים אינם בעלי דפוס קבוע. יש תנאים לגידול בקצב ויש תנאים להקטנת הקצב עד לאיפוסו. ככל שהתפתחות אוכלוסייה מבחינה כלכלית הולך ועולה, ככל שתנאי הרווחה עולים, קטן שיעור הגידול היחסי. בינתיים יש עדיין הבדלים ניכרים ברמת החיים של השבטים אבל אם מדובר בתחזיות לעשרות שנים, הבדלים אלה יישחקו ולכן יישחקו גם ההבדלים בשיעורי הגידול.
  
החזון הציוני
  
למרות חשיבותה של הדמוגרפיה מכוון הנשיא את דעתו ומסקנותיו למקום אחר לחלוטין. לדעתו לא יכול החזון הציוני כבר היום להכיל את כל השבטים שלכל אחד מהם יש חזון משלו ואין דרך לקרב אותם זה לזה אלא על ידי יצירת חזון חדש משותף: המנון חדש, שפה חדשה, דגל חדש, לוח שנה וחגים חדש, אתוס חדש היסטוריה חדשה.
  
תחילתה של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל אופיינה בכך שזו הייתה תנועת מיעוט - גם בקרב העם היהודי וגם בקרב יושבי ארץ ישראל. ואכן רעיונות שמעלה היום הנשיא תפסו מקום כבר מראשית העליות כאשר המשותף להם היה חוסר האמון ביכולתם של היהודים לבנות להם מדינה משלהם או העדר הצדקה לצעד זה. גם ביום ההכרזה על הקמת המדינה הייתה מחלוקת על יכולתם של היהודים להכריז וגם לקיים מדינה. הבריחה המאסיבית של הערבים מפלסטין לארצות השכנות הייתה בלתי צפויה ליהודים. מנהיגי המוסדות הציוניים ראו בבריחה זו נס. מכאן והילך, וכתוצאה גם מהעלייה החדשה לישראל, ניתן ביסוס מחדש לרעיון שמדינת ישראל היא הבית הלאומי היהודי, ואילו הערבים הם מיעוט הזכאי לכל צורה של שוויון פרט לשוויון לאומי. כלומר, לא מדינה דו לאומית ולא מדינת של אזרחיה בלבד, אלא מדינה יהודית שבה יש כמו במרבית מדינות העולם מיעוטים. על הסטטוס קוו הזה מתלונן עכשיו הנשיא וקורא ליהודים להתפכח מהאשליה שהמדינה תהיה אמנם הבית הלאומי של היהודים בלבד.
  
פילוג בתוך הציונות
  
השבט היחיד מבין השבטים כפי שמגדירם הנשיא, שאינו מאוחד או מפוצל על עצם ההגדרה של מהותו וחזונו הוא השבט הציוני. כאן נכנס לתמונה גם הנשיא עצמו. הנשיא צמח בתוך הזרם בציונות שבסופו דרש את מלוא ארץ ישראל המערבית ליהודים. הזרם הזה גם העניק לו את נשיאותו. סתם הטפה, אפילו אם היא נשיאותית, לשבטים השונים להתקרב זה לזה, אין בה יותר מהצגת עמדה חסרת השפעה. לעומת זאת אם היה הנשיא מופיע עכשיו בפני המחנה המקורי שלו, השבט המקורי שלו, והיה מסביר בשל מה הוא משנה עכשיו את עמדתו היה בכך כדי להרעיד את אמות הספים ובסופו גם לרעידה אותה הוא מבקש להביא.
  
יש האומרים כי דברים שרואים מביתו של הנשיא לא רואים מבניין הכנסת. הייתי מנסח זאת קצת אחרת. כל עוד פוליטיקאים תלויים במצביעים שלהם, הם אינם חופשיים לחשוב על מלא משמעות ה"אידיאולוגיה" שלהם. כאשר נוצר הנתק של התלות, כמו במצבו של הנשיא או עוד קודם לכן של ראשי ממשלה, נשמעות לפתע דעות ואף תכניות חדשות. המהלך הזה, המעבר הזה, הוא מובן ותקין ובכל זאת דרוש ההסבר שיש בו מתן אמינות לשינוי בדעות ובעמדות. ללא אמינות זו השפעתן של ההטפות הוא חסר משקל.
  
ההסדר עם הפלסטינים ועם הערבים הישראלים בוא יבוא. השלום בוא יבוא, למרות התחזיות האפוקליפטיות של רואי שחורות. חוזקתם של היהודים שהשמאל רואה בה עילה לוותר על החזון הציוני במלואו (מדינת ישראל כביתם הלאומי של היהודים) תעמוד להם כדי לשמור על ביתם ולהתקדם אל השלום תוך הכרה הדדית שתבשיל, שהוא אפשרי ועדיף.

הנשיא ריבלין. מה צריך להכיל החזון הציוני?
  

נכתב בתאריך
16/6/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו