עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קיבוץ בעיר / חצרו של קיבוץ
  
מי שהתנסה בחיים השיתופיים יודע שזו שדורשת "עבודה" מתמדת ובלתי נפסקת כדי לקיימה

  
הכנות לפעילות הדרכה של קבוצת סטודנטים שהעברתי בזמן האחרון גרמו לי לחזור אל הביקורת המקובלת נגד הקיבוץ השיתופי. הרצל אמר שלציונות יש תכונה מיוחדת: כל מי שפוגש ברעיון נאלץ לקבוע עמדה לגביו: או שהוא תומך בו או שהוא מתנגד לו, אבל אי אפשר להישאר אדיש כלפיו. אני חושב שדבר דומה קורה לגבי הרעיון של הקיבוץ השיתופי: כל מי ששומע שאני חבר בקיבוץ כזה, או בכלל כאשר עולה דרך החיים השיתופית בשיחה, מיד מביע הערכה (מעטים, צריך להודות) או ביקורת וזלזול. דרך אגב, מפתיעה לפעמים רמת החופש שבה אנשים שפגשת לראשונה מרשים לעצמם לזלזל בצורת החיים שלך בפניך, באופן שקשה להאמין שהיו מרשים לעצמם במפגש עם אנשים השותפים בצורות חיים אחרות.
  
בכל מקרה, הטיעונים הם לרוב אותם טיעונים:
• זו דרך שנכשלה כלכלית, ולראיה התפרקות הקיבוצים (בהתעלמות מוחלטת מנסיבות המשבר הכלכלי, ומקיומם של אי-אלו קיבוצים שלא נכנסו למשבר או צלחו אותו בהצלחה).
• זו דרך שמתאימה לדור אחד של אידיאליסטים (בהתעלמות מתפקידו העצום של הדור השני בבניית התנועה הקיבוצית, ובכך שבמהלך עשור אחד התפרקו ללא הבחנה קיבוצי דור ראשון לצד קיבוצי דור שלישי ורביעי).
• זו דרך שהתאימה לשעתה כשהיה צריך להקים מדינה (כלומר, סבלנו את השיגעונות שלכם כשהיינו צריכים אתכם, ועכשיו לכו חפשו...).
• וכמובן הטיעון המנצח: הקיבוץ נועד מראש לכישלון, מכיוון שזו דרך חיים שמנוגדת לטבע האדם. נכון שזה קצת מצחיק בהתחשב בעובדה שעד הופעת האינדיבידואליזם לפני הרף-עין היסטורי כל בני האדם חיו בקהילות מאז שהפכו מקופים לבני אדם. נכון שהאדם הוא יצור גמיש מאין כמותו, שמסתגל לתנאים סביבתיים וחברתיים הרבה יותר מאשר מפגין איזשהו "טבע". נכון שספק אם אפילו המבקר יסכים להודות שהוא מטבעו טיפוס אגואיסטי שמונע אך ורק מתגמול חומרי. אבל זה לא משנה את הטיעון.
  
להבנתי, כל התשובות האלה הן תשובות "קלות". בצורה כזו או אחרת, הן פוטרות את המבקר בלי מחשבה יתרה מהשאלה הגדולה שמציב לפניו המפגש עם דרך החיים השיתופית: אל מול מודל כזה, שמתנהל לפי נורמות ראויות בהרבה מהחברה שבחוץ, מדוע אתה לא חלק ממשהו דומה? מדוע אתה משלים עם עוולות החברה שמסביב?
  
אין פתרונות קסם, וגם החיים השיתופיים אינם פתרון כזה. מי שהתנסה בהם יודע שמדובר בדרך חיים שדורשת "עבודה" מתמדת ובלתי נפסקת כדי לקיים אותה. אנחנו יודעים שאין בה תרופת פלא לניכור, להשחתה, ולכל סוג של עוול שבני אדם גורמים אחד לשני. העבודה הזו מעייפת מאוד. קל בהרבה לבקרה מבחוץ. אבל אין דרך קיום אנושית שלא מייצרת אתגרים להתמודדות. החברה השיתופית בוחרת לפתור בדרכה כמה מאתגרי החברה המודרנית, ומזמנת לה אתגרים אחרים במקומם. מבקריה נוטים להאשימה ביצירת האתגרים החדשים, בהתעלם מאלו שהם עצמם ויתרו על פתרונם.
  
קל מאוד להאשים את החינוך המשותף (ובעיקר את הלינה המשותפת), אבל רק אם מציבים מולו הורות משפחתית-אידילית, ומתעלמים מחלופות נפוצות אולי יותר: חינוך ציבורי דל או פרטי ומחוץ להישג ידם של הרוב, חינוך פנימייתי, "ילדי מפתח", ושאר מודלים של משפחות שמתקשות לתפקד באופן אידילי שרווחים בחברה הלא שיתופית.
  
בשירו המרתק "חצרו של קיבוץ", מציג אלתרמן את הקיבוץ כחברה שהצליחה ליצור שינוי יסודי בהתמודדות עם עולמות המשפחה והעבודה, מבלי שיחדלו להתקיים בתוכה באופן טוב, ומזהה גם את הזרות והניכור שיוצרים ההבדלים האלה בינה לבין העם שמסביבה. בדומה לאמירתו של בובר, לפיה הקיבוץ הוא "אי-כישלון למופת", גם שיר זה הוא טפיחה נאה על שכמה של החברה השיתופית.

אלתרמן. טפיחה נאה על שכמו של הקיבוץ
  
אבל לתחושתי, כדי לאפשר שיחה אמיתית בין חברי קהילות שיתופיות לבין מי שמתבוננים בהם מבחוץ, עדיף לבחור באמירה ברוח ספר הילדים של ד"ר סוס - "יש לי צרות, אבל לא כאלה". החברה השיתופית בוחרת להתמודד בדרכה עם אתגרים מסוימים שיצרה החברה המודרנית, מה שמזמן לה אתגרים אחרים במקומם. אין פתרון קסמים. השיחה האמיתית יכולה לבוא רק מתוך התבוננות כנה של שני הצדדים: עם אלו אתגרים וצרות חברתיות בוחרים האדם (והחברה) להתמודד, ועם אלו הם מוכנים להשלים.
  
נכתב בתאריך
15/6/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו