עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

גם לימודי הכלכלה זקוקים לשינוי
  
לימודי הכלכלה הם, מזה שנים רבות, בעיקר שטיפת מוח שמנתבת תלמידים לעולם מדומיין של "שוק חופשי" ו"תחרות חופשית"
  
לאחרונה דווח ביומון כלכליסט שבמחלקות לכלכלה בארץ, וגם בעולם, התעוררה מחאת סטודנטים. המוחים - שכנהוג בימינו מקושרים ביניהם בבלוגים, פייסבוק ועוד - דורשים שלימודי הכלכלה לא רק יציגו תיאוריות כלכליות מופשטות, אלא יהיו מחוברים יותר לבעיות הקשורות למציאות. דרישה אחרת היא להתנתק מהנאמנות העיוורת למודל השוק החופשי ולדון גם בעמדות כלכליות וחברתיות אלטרנטיביות. שבועיים אחר כך פרסם כלכליסט ריאיון עם פרופסור אריאל רובינשטיין, חתן פרס ישראל לכלכלה, שמתח ביקורת חריפה על אלה שמצפים כי לימודי הכלכלה באוניברסיטה יקנו להם מקצוע, וכפר בכך שהיותו כלכלן מכשיר אותו לייעץ למקבלי ההחלטות.
  
השאלה העיקרית העולה מדיווחים אלה היא - מדוע הם מופיעים כה מאוחר. לימודי הכלכלה הם, מזה שנים ארוכות, בעיקר שטיפת מוח שמנתבת את התלמידים לעולם מדומיין בו שולט איזה "שוק חופשי" ו"תחרות חופשית" - דברים שלא קיימים במציאות. למחלקות הכלכלה מתקבלים רק גאונים במתמטיקה, אבל לא בטוח שהם יודעים כמה עולים לחם וחלב בסופר.
  
"מדע" הכלכלה, כפי שמלמדים אותו בפקולטות למדעי החברה כבר עשרות שנים, הוא בעיקרו "מייד אין יו אס איי" - תוצרת ארה"ב. בשנות ה-50 כתב הפרופסור סמואלסון את ספרו המפורסם "מבוא לכלכלה". הספר הפך לתנ"ך של הסטודנטים והמרצים, סמואלסון הפך לגורו של המקצוע, המסקנות או העמדות שלו ושל ממשיכיו נחשבו לחוקי טבע. כל מי שערער עליהן נחשב לכופר בעיקר. תלמידו המובהק בארץ היה הפרופסור (באוניברסיטה העברית) דן פטנקין, שהעמיד דור של תלמידים, שהתברגו ושלטו בשנות ה-60 וה-70 בעמדות הכוח הכלכליות במדינה, כולל בנק ישראל (מיכאל ברונו למשל), הפקידות הבכירה במשרד האוצר, מנהלי בנקים ועוד.
  
היו גם קולות שקראו לחשיבה כלכלית אחרית - שניים שזכורים לי הם אסתר אלכסנדר ויעקב ארנון, שניהם כבר לא אתנו - אבל הם בלטו כחריגים על רקע הכלל. השתלטות התיאוריה המאמינה בכוחה של "התחרות החופשית" לפתור את כל הבעיות באה בד בבד עם עליית קרנו של ה"ביצועיזם" - הסגידה ליכולת "להוציא לפועל", בדרך כלל בלי להתחשב במחיר - החברתי, האקולוגי, האנושי. התאוריה הזו קידשה את ה"יעילות", והתעלמה מהתוצאות - לדוגמה מהחלוקה הלא שוויונית באופן קיצוני של ההכנסות, עד למצב של היום - "ה-99 אחוז מול האחד".

מרקס. מדוע לא מלמדים אותו בקורסים לכלכלה
  
כשנים האחרונות מלמדים בפקולטות לכלכה יותר טכנוקרטים וגאוני מתמטיקה ופחות פילוסופים ואנשי מדעי החברה מובהקים. כשאני למדתי כלכלה באוניברסיטת בר אילן – אמצע שנות ה-70 – ידעתי שהמורים שלי (פרופסורים כמו משה מנדלבאום – לימים נגיד בנק ישראל , יהודה דון ואחרים), גם אם לא הסכימו עם מרכס, הם לפחות קראו אותו והכירו את ניתוחיו. הם הבינו בנוסחאות ובגרפים, אבל נתנו משקל גם לגורמים נוספים מחוץ למשוואה הכלכלית. הם היו אינטלקטואלים עם יידע רחב, ששיבצו את הכלכלה בין דיסציפלינות מקבילות כמו היסטוריה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ואפילו – הס מלהזכיר – פילוסופיה של המוסר.
  
עצם ההנחה המונחת בבסיס המודלים הכלכליים, לפיה כל אדם או כל עסק שואף למקסם את רווחיו, היא בעייתית ביותר, ולא רק מפני שזה כבר לא פוליטיקלי קורקט. לכל מי שקורא עיתונים או רואה חדשות בשנים האחרונות ברור שהנחה זו אינה, ולא יכולה להיות, תקפה. המחאה החברתית הזכירה לנו שרבים אינם מוכנים עוד להשלים עם התוצאות של כלכלת השוק. שיקולים חברתיים ואקולוגיים הינם כיום בראש מעייניו של כל ממשל תאגידי - גם אם חלק מזה נעשה רק למראית עיין. יש מי שמתייג את המחאה כ"שנאת עשירים ומצליחנים", אבל הדעה השלטת היא שהקפיטליזם הבלתי מרוסן חייב לפנות את מקומו לחשיבה כלכלית ולשיטה כלכלית אחרת.
  
כל זה לא משתקף למרבה הצער בלימודי הכלכלה. לא בטוח שהסטודנטים המוחים יצליחו לשנות את תכנית הלימודים בפקולטות. האקדמיה הרי לא פחות שמרנית – ולפעמים הרבה יותר – מכל מערכת אנושית אחרת. יתכן שהשינוי יתחיל ממורים בודדים, אנשים שעשו את כל הדרך האקדמית וזכו לתהילה מחקרית, אבל מבינים כיום שצריך לאתגר את לימודי הכלכלה, להפוך אותם ליותר רלוונטיים, ולפתוח אותם לכיווני מחשבה חדשים ושונים.
  
מחבר
נכתב בתאריך
14/6/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו