עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים / חישובי אחרית

על הפרסומות המייפות את שיבתנו, הופכות את זקנתנו לגיל הזהב וכל בית אבות לאחוזה כפרית
  
פרסומת מנסה ליצור דימוי חיובי לסחורה שהיא נועדה לשווק. לעתים, כשהפרסומת מגזימה בסופרלטיבים ובתשבחות, נוצר פער גדול מדי בין המוצר לשיקוף שלו – בעיתונים, ברדיו, בטלוויזיה. בתעשיית הזקנה, שהולכת ותופסת נפח חשוב וגדול בחיינו, הפער הזה בולט במיוחד.
  
זקנה היא דבר עצוב, גם אם היא, לכאורה, חולפת באופן סביר. היא עצובה כי היא קשורה לסוף שרובנו לא רוצים בו; במגבלות, באובדן עצמאות, בתלות. אנחנו חוזרים להיות תינוקות, רק עם אופק הפוך.
  
כדי להמתיק לנו את הסוף הזה ולשווק את כל מה שקשור בו באופן שיקל עלינו, הוא נארז באריזות קטיפה רכות. כך, גיל השיבה נקרא גיל הזהב, כך כל בית אבות, או מקום דיור מוגן הוא אחוזה כפרית, גן פרוטאות, או מגדל אופרה.
  
בהבדל הזה חשתי לראשונה פעם, מזמן, כשחיפשתי בית אבות עבור אמי. הפער בין השמות הנוצצים שבשערי הכניסה לבין מה שיש מאחורי הדלת שאין ממנה חזרה, מרחק כמה מטרים, הוא גדול ורב.
  
***
  
הרהרתי בכל זה בעקבות מפגש הדרכה שהשתתפתי בו בנושא קרנות הפנסיה, ביטוחי מנהלים, קופות הגמל, קרנות השתלמות ועוד כיו"ב עניינים הקשורים לגיל הפרישה מהעבודה. נזכרתי שגם לקופות האלה היו פעם שמות סקסיים, בעיקר מתחום החקלאות, כשעוד היתה פופולרית: אילנות, גדיש, קמה, תמר. ניכוס שמות חקלאיים בעידן שבו גלגול כספים נחשב לעניין נחות, נותן לגיטימציה. נכון, זה לא מניב פירות למאכל, אבל יש פירות "מההשקעה". גם כסף יכול לעבוד.
  

לעת בלותנו, פתאום הכול פז וזהב
  
המפגש עצמו עסק בשאלות כמו באיזה אפיקים הכסף שלנו מסתובב, איזה סכום יישאר לעת פרישה, מתי ראוי לפרוש, איך לחלק את הסכומים, ממה להיזהר, גובה דמי הניהול, האותיות הקטנות (יש ויש), עוד ועוד פרטים מייגעים, שכקוטן האותיות הדנות בהן כך גודל חשיבותם והשפעתם. לא כל הדברים נגעו בי אישית כחבר קיבוץ מופרט, חלקם - כן.
  
הסיכום היה שלפעמים ראוי לשלם אלף ₪ ליועץ פנסיוני כדי להימנע מטעויות ובכך לחסוך אלפי שקלים לאורך השנים. כלומר, לשלם ליועץ כדי שיגן עלי מפני מי שאוחז בכספים שהפקדתי בידיו כדי שיגן על עתידי - מפני גודל הקופון שהוא גוזר, מפני האינטרס שלו שלא תמיד תואם את שלי.
  
***
  
שיתוף זה לא רק אידיאולוגיה של ערבות הדדית והעצמת כוחו של היחיד כחלק מקבוצה. בשיתוף, אם הוא מתנהל נכון, יש גם פרקטיקה של נוחות; של ראש שקט ושקט נפשי, שהם אינם חטא. כלל לא. אחד, נבחר, דואג לאחרים בתורו.
  
משבר הקיבוצים, יחד עם תכנית הייצוב משנת 1985, וגלי ההפרטות שבאו בעקבותיה, על יחסי הציבור שנלוו להם, מוטטו את ערך היחד. מעכשיו כולנו פרטים: כל חבר לדאגתו האישית. אין דאגה משותפת.
  
היום, לאחר שהתעוררנו מן ההזיה, כמו אחרי מהבהלה לזהב שנכזבה, אנחנו מגלים שתמצית השינוי הכלכלי הזה היתה בסך הכל החלפת בעלויות. מה שהיו נכסים ציבוריים ונכסי מדינה עברו לידיים פרטיות, שהרצון העיקרי שלהן הוא רווח מהיר למנהלים ולבעלים. כן, על חשבון החסכונות שלנו. הבטיחו שהעושר יחלחל מלמעלה למטה. אז הבטיחו.
  
***
  
כעת, כשמתברר שההפרטה היא מלכוד, שהשוק החופשי הוא בעיקר שוק של חזקים, שתאגידים פיננסיים הם חמדנים שאינם יודעים שובע, אולי כדאי לשים ברקס ולחשוב: האם בבואנו לשנות לא שפכנו את התינוק עם המים? האם לא החרבנו במקום שהיה צריך רק לתקן?
  
התארכות תוחלת החיים והתעשייה הצומחת סביב זה, מחייבת התייחסות תנועתית מחודשת לא רק לגבי פנסיית המינימום של החבר, אלא גם לאפשרות לטפל באופן מאורגן ומשותף בכספיו הפנסיוניים, כשהיעד הראשון איננו בהכרח תשואה לבעלי המניות.
  
אמת היו כשלים בקרנות התנועתיות וההסתדרותיות, היו אי סדרים. אבל מימוש כושל של רעיון נכון, לא מחייב לפסול את הרעיון כולו.
  
מתוך הזמן הירוק
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
11/6/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו