עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (77)

מדינה שאינה מכירה בעצמה: רשימה ראשונה
  
לפעמים מאור בני האהוב מדבר ומתנהג בצורה שאינה מובנת לי. למשל, הוא מבלה שעות בלצפות בשידורים חוזרים של תכניות משעממות, כאילו הן ממלאות את חייו בתוכן. במקרים כאלה אני מנסה לחפש את ההיגיון. לפעמים אני מוצא היגיון שהוא בעצמו כל כך מטורף שאני אומר לעצמי: נאאא, זה לא יכול להיות. לפעמים מתברר שלמרות שזה היגיון מטורף, הוא מסביר המון. למשל, שמאור צופה בתכניות המשעממות כי הוא חש שהן נותנות לו לגיטימציה להיות אינפנטיל.
  
זה מה שקורה לי ביחס לפוליטיקה בישראל שוב ושוב. הכי הרבה זה קרה לי עם הרעיון שישראל היא מדינה שאינה מכירה בעצמה. אני יודע: זה נשמע הזוי. אבל תבדקו את זה. למשל, מדוע ישראל אינה נוקטת ומעולם לא נקטה יוזמת שלום? כן, אני יודע מה שאומרים: אין עם מי לדבר. אבל יש יוזמות שלום מסוג מיוחד שמיועד למקרים כאלה בדיוק, למשל, שמכריזים מלחמה על הצד השני כדי לכפות עליו שלום. מי שאומר שאין עם מי לדבר היה צריך לתמוך בהצעה הזאת. אז למה לא? אני עצמי איני יודע אם זה אמת ואיני מביע דעה: אני רק אומר, זה הכל.
  
הרעיון המטורף שישראל אינה מכירה בעצמה מסביר את זה. וגם את זה, שישראל מעולם לא הכריזה מלחמה על אויבותיה, אלא רק קרבות ומבצעים. ההבדל הוא שקרבות מוכרזים על ידי צבאות למטרות טקטיות, או צבאיות. מלחמות, לעומת זאת, מוכרזות על ידי מדינות למטרות אסטרטגיות כלומר מדיניות. המטרה המדינית היחידה להכרזת מלחמה היא לכפות שלום, או לכפות תנאים שמאפשרים שלום. מטרות טקטיות-צבאיות יש רבות, אך הדרישה מהן היא תמיד שתהיינה בהרמוניה עם המטרה האסטרטגית-מדינית. כל זה נובע מעצם ההכרה הטריוויאלית שהצבא שייך למדינה. בישראל כל זה נדחה כדברי הבל שאינם עולים על הדעת: אות לכך כי הצבא אינו נחשב שייך למדינה.
  
תחשבו על זה רגע: פעמים רבות ששומעים אצלנו את התלונה שיש לנו יותר מדי ראשי מדינה שהם ראשי הצבא לשעבר. זה קשקוש. הבעיה אינה זו, שהם ראשי הצבא לשעבר, אלא זו, שהם רואים את עצמם ראשי הצבא בהווה, ולא במובן של להיות מפקדים על הצבא, שזה תפקידם, אלא במובן של להיות מפקדים בתוך הצבא, כלומר מפקדים במדים בפועל: אנשים שתפקידם להציב לצבא מטרות טקטיות-צבאיות. מבחינתם לישראל אין מלחמות, רק קרבות, והצבא לא שייך למדינה, ולכן אין כל דרישה כי מטרותיו הטקטיות-צבאיות יהיו בהרמוניה עם מטרותיה האסטרטגיות-מדיניות של המדינה.
  
כשאני חושב מחשבות שכאלו אני רואה שהן הולכות ונעשות יותר ויותר הזויות, אבל הן גם מקבלות יותר ויותר כוח הסברתי. למשל, המחשבות הללו מסבירות למה לאף מלחמה של ישראל לא הוצב מעולם יעד אסטרטגי-מדיני, אפילו לא חצי מדיני כמו "להכניע את האויב" (שזה לא אותו דבר כמו לכפות תנאים שמאפשרים שלום, אבל זה צעד בכיוון). כן, אני יודע, אומרים שזה קשה להכניע את האויב: ולתת לו "מכה כל כך קשה שילמד לקח ויפסיק לאיים עלינו" (או כל נוסח אחר) – זה קל? וזה מסביר למה ישראל מעולם לא הכריזה מלחמה על לבנון למרות שהיא תקפה את לבנון. וזה מסביר למה בישראל אסור למי שנאמנותו מפוקפקת לשרת בצבא, אך מותר לו לבחור ואף להיבחר לבית המחוקקים ולממשלה, כי הצבא זה דבר ממשי אבל המדינה זה סתם. וזה גם מסביר למה בישראל אין אומרים "צבא המדינה" אלא "צבא העם", כי החרדים והמוסלמים הם חלק מן המדינה אבל לא מן העם.
  
ההיגיון שעובר כחוט השני בכל ההתנהגויות המטורפות הללו הוא זה: שישראל אינה מכירה בעצמה. וזה לא יעזור לכם שתגידו שזה הזוי, כי הרי אני אמרתי את זה קודם. אבל זה לא פוטר אותי מלהכיר בשאלה שהרעיון ההזוי הזה מזמין: מדוע מסרבת ישראל, שהכרזת עצמאותה היא אחד הניסים המופלאים ומעוררי הגאווה בהיסטוריה המודרנית, להכיר בעצמה? מדוע צריך מאור, שהוא כל כך אוהב להתגאות בבגרותו, לגיטימציה להיות אינפנטיל?
  
נכתב בתאריך
8/6/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו