עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שחיקה דמוגרפית
  
המשפחות הצעירות שבאו לכאן אינן נשארות צעירות והקיפאון הדמוגרפי שנחלצנו ממנו שוב אורב לנו
   
כשראיתי את "שטיח המשפחות" ביום העצמאות בכיתי. אלה היו דמעות של שמחה והתרגשות. היה לנו כבר שטיח כזה בקיבוץ בית קמה. האמת היא שהוא עוד קיים, אבל חלק גדול מהמשפחות שמופיעות בו כבר לא בקיבוץ. חלק מהמשפחות שניתן לראות באותו שטיח עזבו אותנו, או שההורים הלכו לעולמם וכל ילדיהם בחרו לחיות במקומות אחרים. מישהו הציע פעם בציניות מרושעת לגזור את הריבועים של אותן משפחות מהשטיח ולתלות אותו לראווה כך, כשהוא מלא חורים.
והנה יש לנו שטיח חדש, שממלא את הלב שמחה וגאווה. שמחה וגאווה על עצם היוזמה, שיש בה כל כך הרבה מרוח הקיבוץ של פעם, שמחה וגאווה על המספר הרב של משפחות ובהן מאות ילדים, שמחה וגאווה על השילוב המופלא, שאין להבחין בו בין חברי קיבוץ "ישנים" ו"חדשים", תושבים בהרחבה ושוכרי דירות וגם שמחה וגאווה על הדאגה לאלה שאין ביכולתם להכין לעצמם את ה"ריבוע", גם אם הם קשישים שנותרו כאן לבדם. השטיח הזה, הן בדרך שבה נוצר והן בתוצאה הסופית, מבטא את כל מה שטוב, יפה ונכון בקהילת בית קמה.
  
וכל זה, כמובן, היה רק קטע אחד מאירועי יום העצמאות, שכל כולם יצירה של תרבות עצמית, התגייסות של רבים להופיע, להכין, לארגן, לערוך, לחסל, לבוא ולהשתתף ופשוט להגיד: "כיף להיות חלק מכל זה". אז מה בכל זאת מדאיג אותי? מדאיג אותי שכל היופי הזה, כל הטוב הזה, עלול להיעלם לנו.
  

בית קמה. האם התנופה נעצרה?
  
כי גם השטיח הקודם, כשנוצר, היה מלא במשפחות שגרו בבית קמה. גם חגים מפוארים היו לנו. כשנכנסתי לתפקיד רכז התרבות לפני עשרים שנה נערך בקיבוץ סדר פסח משותף ל-400 איש, אבל בשנים שלאחר מכן לא הצלחנו להתחדש דמוגרפית וגם משפחות רבות שהיו בקיבוץ עזבו. נכשלנו בניסיון לקיים קיבוץ שיתופי רב-דורי וכדי שבית קמה לא יהפוך לבית אבות נאלצנו לוותר על הקיבוץ.
  
ואז, בשילוב של מזל ושכל, עשינו דבר גדול. לא רק שהקמנו על חורבותיו של הקיבוץ השיתופי יישוב חדש וצעיר. הצלחנו גם להעביר ליישוב החדש והצעיר הזה הרבה דברים טובים מהקיבוץ שהיה כאן קודם. אז אם הכל כל כך טוב, למה אני מודאג? אני מודאג, כי המשפחות הצעירות שבאו לכאן אינן נשארות צעירות והקיפאון הדמוגרפי שנחלצנו ממנו אורב לנו מאחורי הדלת.
  
בדמוגרפיה, כמו בכל תחום אחר, אין דבר כזה לעמוד במקום. מי שלא הולך קדימה הולך אחורה ומה שלא מתחדש – מתאבן (ואני לא מתכוון כאן לשפת ההפך של הקיבוצים הקרויים שלא כדין "מתחדשים", שבהם פירוש המילה "התחדשות" היא פחות ערבות הדדית ויותר פערים חברתיים).
  
נכון, מדברים על זה. הקימו צוותים, התחיל תהליך, היו דיונים במועדון עם כיבוד, מצגות, ניירות עבודה וסיכומים. סיפרו לנו גם על תכנית ענק לצמיחה דמוגרפית שבה מעורבים משרדי ממשלה והמועצה האזורית, אבל משום מה בזמן האחרון השתררה שתיקה בנושא הזה.
  
אני מניח שיש סיבות טובות להשהיה הזו: היתה מלחמה בקיץ, היו בחירות, אין ממשלה ואין תקציב מדינה. גם בבית קמה נבחר ועד חדש ואולי בכלל אין השהיה. אולי בחלונות הגבוהים נמשכת הפעילות בנושא הדמוגרפי ורק אני, כאזרח קטן, אינני יודע על כך. בינתיים אני מודאג וכשאני מודאג, אני כותב. האם זה עוזר לכתוב שוב ושוב אותו הדבר (גם כשמנסים לשנות את המילים)? בסנאט הרומי היה סנאטור אחד בשם קאטו הזקן, שנהג לסיים את כל נאומיו בסנאט באותו משפט: "וחוץ מזה, צריך להרוס את קרתגו". עובדה שבסוף זה עזר והצבא הרומאי הרס את קרתגו. אז גם אני מנסה. אולי מישהו יתייחס? אולי יספרו לנו שמאחורי הקלעים קורים דברים?
  
נכתב בתאריך
31/5/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו