עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות / להיאחז בזיז היופי


יכולת ההתבוננות הדקה והעמוקה של עדה (נס) חרמוני, מאפשרת לה לראות את הדברים ללא מסווים וללא פילטרים
  
עדה (נס) חרמוני שלחה לי שני ספרים. פרוזה ושירה. התלבטתי איזה מהם לפתוח תחילה. ביקורת שכתבה חוקרת הספרות פרופ' נורין גוברין על אחד מהם, ספר הפרוזה, "אחווה – סיפור אהבה" (הוצאת 'מערכת', קיבוץ דליה 2011), ושאותה צרפה חרמוני לספרים, הניעה אותי לקרוא, תחילה, את ספר השירים.
  
"לא קל לקרוא את תיאורי הבדידות, ההתנכלות, הייסורים של הילדה הגדלה ב'החינוך המשותף', שהיה דורסני למדי, ובחברה הקיבוצית הלוחצת שבה היחיד נשחק בין גלגלי האידיאולוגיה והחברה שקיבלה על עצמה לממש על חשבונו", כתבה גוברין ובכך הניאה אותי מקריאה-תחילה של הפרוזה והניעה אותי לפתוח, בראשונה, את ספר השירה.
  
לא מפני קושי הקריאה עשיתי זאת אלא מהיכרותי את נוף הילדות שבו, כמוני, צמחה חרמוני, אף שהזיכרון שלי, הרופף והרעוע, מעט מתוק יותר. אלא שגם ספר השירים "האישה מן החלון" (הוצאת 'מערכת' קיבוץ דליה), אופף את הקורא בו במלנכוליה, לא אחת אף בדיכאון. יותר מאשר היא רואה את נוף העמק היפה הניבט מחלונה - את בבואת עצמה היא רואה ניבטת בראי הנפש של זו שמביטה מבעד לו.
  
על גב הספר, השלישי בטרילוגיית 'אישה', שאותו ערך - מקצועי, יפה ומוקפד - המשורר הנהדר והעורך המצוין אלי נצר, כתוב: "זה ספר עצוב המתייחס אל תחושות אכזבה, סיומים והסתגרות, אך מאפשר עדיין אמונה וסקרנות ביכולת של התרבות והמדע". השיר "חורף יבש מאוד", מאפיין, לטעמי, את נקודת מבטה של הכותבת, המתארת בו עצמה כ"האישה מן החלון", אשר חרף היותה "בוהה בציפורים הבודדות הנמוכות מקו רקיע והנה זכר הצופית המתחמק וזוהר מקו רקיע", הטבע והנוף, חי ודומם, לא ממלאים את החור שפוערים בנפשה הזמן, משא השנים, וכל מה שמתמצה בשתי השורות המסיימות את השיר: "כי האישה מעדיפה כעת את תצלומי האיש על הקירות הנסדקים בחברתם של רהיטים המזדקנים מתחת לקרעי הטיח".
  
יכולת ההתבוננות הדקה והעמוקה של עדה (נס) חרמוני, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר, שהצילומים בו ועיצוב העטיפה נעשו בעדשת המצלמה של בעלה, יאיר, ומה שהמחנכת המופלאה שלי, ציפקה אפרת ז"ל כינתה במלים "אומץ לב אזרחי", מאפשרים לה לראות את הדברים ללא מסווים, ללא צעיפים, ללא פילטרים. חשופה, חדת הבחנה, חפה וריקה מחמלה, כתבה חרמוני ("אני אישה מן האתמול"), ספר שתובע מהקורא לכרות פיוס, חמלה ונחמה במכרות הפחם שלה, או שלו, כי המשוררת לא מציעה אף לא וו או זיז של יופי להיאחז בו, בעודו שוקע במצולות נפשה של מי שמבכה את היהפכות האדמה, שעליה מפוזרים צבעי כלניות סביב לחלקות נדל"ן צפופות.
"במה להמתיק ימים אם לא בשירים", שאל המשורר נתן זך בשירו הנפתח בכותרת המנוסחת כשאלה. אילו קרא את ספרה של חרמוני, מן הסתם היה בוחר פתיחה אחרת לשירו, כי שיריה לא ממתיקים ימים; הם טוענים ומטעימים אותם במרירות חריפה. עדה (נס) חרמוני, למודת ניסיון חיים, יודעת לזקק מהם תמציות רבות-טעמים. היא עושה זאת בראייה חדה, בהירה ונוקבת. בעודה פורטת על קלידי המר והמתוק של פסנתר החיים, כשהיא רואה יופי היא אינה מחמיצה אותו ונאחזת בזיזו. לכתוב טוב היא יודעת.
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
28/5/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו