עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בין "סְפָר" ל"פריפריה"

הפריפריה, בשונה מהְסָפר, אינה משאת נפש, אינה שליחות והיא אינה מרוממת את יושביה
  
ההבדל בין הפריפריה לסְפָר אינו גיאוגרפי בעיקרו. ההבדל הוא ברוח, בפירוש, באמונה הפנימית ובתחושת השליחות של אנשי הסְפָר, מול העומס הכבד של הקיפוח בפריפריה.
  
בין הסְפָר הגיאוגרפי לסְפָר החברתי
  
הסְפָר נתפס כמקום רחוק גיאוגרפית אך הוא היה תמיד לב ליבה של החברה המתחדשת והצומחת בארץ ישראל. שם, במה שנחשב לסְפָר, התנהל המאבק על הגשמת הציונות, על הביטחון, על החקלאות והמשק ועל יצירתה של חברה חדשה. שם עוצבה העילית החברתית והמנהיגותית בימי הישוב ובראשית המדינה. הסְפָר ההוא ריתק רבים, ביניהם מי שהיו רחוקים מהתנועות החלוציות של אותם הימים. בין השאר ידועים המסעות של הרב קוק, אל הישובים הצעירים בעמק ובגליל, מתוך הערכתו את מעשיהם החלוציים וברצונו לקרב את העולם הרבני אל החלוצים ולקרב את החלוצים ליהדות. הוגים אחרים ובראשם פרופ' מרטין בובר, גילו עניין רב בקומונות שקמו באותם הימים ברחבי ארץ ישראל. מרטין בובר התייחס לניסיון החברתי של הקיבוץ כמהלך חשוב ומרתק, אותו הגדיר כ"אי כישלון למופת".
הסְפָר אינו רק ובעיקר מקום על הגבול הרחוק, הוא יכול להיות חסר מקום גיאוגרפי. הסְפָר הוא המפגש בין התרבות לשממה, כפי שהוא יכול להיות המקום בו נפגשות תרבויות שונות והוא יכול להיות גם "סְפָר חברתי". מספרים אצלנו, ב"השומר הצעיר" ("הקיבוץ הארצי" לשעבר) על שיחה שהתקיימה לפני שנים רבות בקיבוץ געש. חברי הגרעין שהקים את קיבוץ געש רצו ליישב את הנגב, אך הנהגת התנועה ייעדה עבורם את האדמות שבין נתניה להרצליה. המרכז של המרכז. על רקע המחלוקת הגיעה הנהגת התנועה לאסיפת החברים כדי להסביר שדווקא שם, בין נתניה להרצליה, יהיה קיבוצם משלט קדמי מול "הסְפָר החברתי", הסְפָר של העיר הגדולה. הסיפור מעלה חיוך על פנינו היום אך הוא אינו מופרך לחלוטין. כך גם להפך, אפשר לחיות במקום רחוק, על הגבול השממה הפיזית, ולהיות חלק מליבת הנהנתנות חסרת הגבולות, ההולכת ומשתלטת על ההוויה הישראלי.
  
הפריפריה
  
לאחר 67 שנות עצמאות ישראל מדברים אצלנו היום יותר מאי פעם על הפריפריה, על קיפוחה ועל ההזנחה השוררת בה. כשמדברים על הפריפריה מדברים בדרך כלל על הגיאוגרפיה, על המקומות המרוחקים מהמרכז. אך גם הפריפריה אינה בעיקרה מקום רחוק. הפריפריה היא בכל מקום בו שולטים העוני וההזנחה ומקומות כאלה ישנם גם במרכז. בתחנה המרכזית בתל אביב כבר ביקרתם? החיים בפריפריה, הגיאוגרפית או החברתית, נתפסים בישראל של היום כחוסר מזל, או גרוע מכך, ככישלון של מי שחיים שם. כישלון של מי שלא הצליחו להיחלץ מהפריפריה. הפריפריה נתפסת כשוליים. היא המקום אליו קשה יותר להביא תקציבים, לקיים שירותים ציבוריים ולהבטיח חינוך והשכלה ראויים. בפריפריה מתנהלים קרבות חסרי סיכוי על השאריות שמשאירה "מדינת המרכז". הפריפריה, בשונה מהְסָפר, אינה משאת נפש, אינה שליחות והיא אינה מרוממת את יושביה.
  
שאלה חשובה שיש לשאול היא איך קרה שחלקים משמעותיים של הסְפָר החלוצי הפכו לפריפריה. המעבר מסְפָר של שליחות לפריפריה מקופחת, התרחש בליבם ובהשקפתם של רבים תושבי הסְפָר, כפי שהוא התרחש בהתייחסותם של השלטונות, התקשורת והתודעה הקולקטיבית של הציבור הרחב. אי אפשר להתחמק מהתחושה שמדובר בתהליך בו כל השותפים הזינו זה את זה.
  
לאחר הכל, יהיה נכון לומר כי המשימה היותר חשובה, הניצבת לפני החברה הישראלית, היא צמצום המרחק בין המרכז לפריפריה, בכל מובניו הפיזיים, החברתיים, הכלכלים והתרבותיים, ובאותו הזמן לחזור לתודעת השליחות של הסְפָר, בכל מובניה, הביטחוניים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים.
  
מתוך הזמן הירוק
 
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
25/5/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו